תארו לעצמכם שהיו פותחים בפניכם דלת ואומרים לכם שאתם חופשיים לגמרי, אבל הייתם בוחרים להישאר בפנים לעולמים. נשמע קצת מוזר, נכון? זה בדיוק מה שקורה כאן. אדם שעבד קשה במשך כמה שנים מגיע ליום שבו הוא יכול לצאת לחופש, אבל פתאום הוא מחליט לוותר על החירות שלו ולהישאר אצל האדון שלו לתמיד. בגלל שזו החלטה כל כך גדולה וקשה, התורה כותבת אָמֹר יֹאמַר. הכפילות הזו מלמדת שהעבד חייב להגיד שהוא רוצה להישאר פעמיים. פעם אחת באמצע תקופת העבודה שלו, ופעם שנייה ממש ברגע שבו הוא אמור לצאת לחופשי. ככה אפשר להיות בטוחים שהוא באמת התכוון לזה ולא סתם אמר את זה בגלל מצב רוח חולף.
כשהעבד אומר אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, זה לא יכול לקרות סתם כך. כדי שהוא באמת יוכל להישאר, חייב להיות שוויון מלא בינו לבין האדון. שניהם צריכים לאהוב זה את זה ולהיות באותו מצב בדיוק, עם אותם תנאי חיים נעימים. אם האדון לא באמת אוהב אותו, העבד לא יכול להישאר. העבד גם מסביר שהוא נשאר בגלל שהוא אוהב אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי. בזמן שעבד, האדון נתן לו שפחה לאישה ונולדו להם ילדים. הסיבה היחידה שמרשים לו להישאר עבד היא כדי שהוא לא יצטרך להיפרד מהמשפחה שלו.
אבל ה' לא באמת רוצה שנהיה עבדים של אנשים אחרים. לכן, כשהעבד מכריז לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי, עושים לו סימן מיוחד באוזן ליד הדלת. למה דווקא באוזן? כי האוזן הזו שמעה במעמד הר סיני שה' אמר שבני ישראל הם עבדים רק שלו, והנה העבד הזה בוחר להיות עבד של אדם רגיל. ולמה ליד הדלת? כדי להראות לו שהדלת לחופש פתוחה לגמרי, אבל הוא מתעצל לצאת ובוחר בנוחות במקום בחירות. הסיפור הזה מזכיר גם לנו משהו חשוב. לפעמים אנשים עובדים קשה מדי ורודפים כל החיים אחרי כסף או דברים חומריים, ובעצם הופכים להיות סוג של עבדים לדברים האלה. התורה מלמדת אותנו תמיד להעריך את החופש שלנו ולזכור מה באמת הכי חשוב בחיים.