חשבתם פעם מה קורה כשאדם מחליט שהוא לא רוצה להיות חופשי, אלא מעדיף להישאר עבד? התורה מספרת לנו על טקס מיוחד ופומבי שנעשה לאדם כזה.
בשלב הראשון, האדון מביא את העבד אֶל הָאֱלֹהִים. הכוונה כאן אינה לה' בעצמו, אלא לשופטים שיושבים בבית הדין ועושים משפט צדק בעזרת ה'. העבד מגיע לשופטים כדי שכולם יראו שזו באמת ההחלטה שלו ושאף אחד לא מכריח אותו, וגם כדי שהשופטים יוכלו לדבר איתו, להסביר לו שהוא עושה טעות ולנסות לשכנע אותו שעדיף לו לבחור בחיים של אדם חופשי ומכובד.
לאחר מכן, לוקחים את העבד אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה. למה דווקא לשם? קודם כל, כי הדלת עשויה מעץ ונוח לעשות עליה את הטקס, בניגוד לקירות האבן שהיו פעם. אבל יש כאן גם סוד יפה: הדלת והמזוזה מזכירות לנו את יציאת מצרים. כשהיינו במצרים, ה' ציווה למרוח דם על המשקוף והמזוזות, והכריז שמעכשיו בני ישראל הם עבדים רק של ה', ולא של בני אדם. כשהאדם הזה בוחר להיות עבד לאדון בשר ודם, הוא בעצם מפנה עורף לחירות שה' נתן לנו.
השיא של הטקס מגיע כשהתורה אומרת וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ. האדון בעצמו עושה לעבד חור קטן באוזן הימנית בעזרת כלי מתכת. יצא לכם לחשוב למה נבחרה דווקא האוזן מכל איברי הגוף? הסיבה היא שהאוזן הזו שמעה במעמד הר סיני את ה' אומר שבני ישראל שייכים רק לו, ובכל זאת האדם הזה בחר לא להקשיב ולקחת לעצמו אדון אחר. לכן, דווקא האוזן שלא צייתה מקבלת את הסימן הזה, שהיה מוכר פעם כסימן של עבדות.
בסוף התורה קובעת שהעבד נשאר אצל האדון וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. למרות שהמילה נשמעת לנו כמו "לנצח", הכוונה בתנ"ך היא לזמן ארוך ומוגדר. העבד יישאר לעבוד עד שתגיע "שנת היובל", שנה מיוחדת שקורית פעם בחמישים שנה, ובה כל העבדים משתחררים וחוזרים להיות אנשים חופשיים. בנוסף, המילה הזו מלמדת אותנו שאם חלילה האדון מת, העבד משתחרר מיד ולא עובר לעבוד את הבן של האדון.