שמות, פרק כ״א, פסוק ו׳

אדם הבוחר להמשיך להשתעבד ולוותר על חירותו מובא על ידי אדונו אֶל הָאֱלֹהִים, כלומר אל השופטים, כדי לתת להחלטה תוקף משפטי פומבי ולהוכיחו על בחירתו. לאחר מכן העבד מוגש אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה כדי לבצע את הטקס על משטח עץ, תוך שימוש בדלת כעדות סמלית ליציאת מצרים ולחירות שזנח. בשלב זה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, כלומר האדון עצמו מנקב בכלי מתכת את אוזנו הימנית של העבד, כאות קלון על שהתעלם מהציווי ששמע בסיני כי בני ישראל הם עבדי ה' בלבד. בעקבות זאת חל הכלל וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם, שלפי דעה אחת מחייב את העבד לשרת את אדונו כל חייו, אך לרוב מפורש כפרק זמן מוגדר המסתיים עם הגעת שנת היובל או במות האדון.