שמות, פרק כ״א, פסוק כ״ח

כאשר חיה כלשהי, המיוצגת בדוגמה השכיחה שׁוֹר, מכה אדם בקרנה מתוך כוונת זדון, פעולה המוגדרת במילה יִגַּח, התורה מדגישה כי הדין חל על פגיעה באֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה כדי למנוע מהבעלים להאשים את הקורבן בהימצאות במקום מסוכן. אם הקורבן נפצע וָמֵת כתוצאה ישירה מהפגיעה, עונשה של החיה הוא סָקוֹל יִסָּקֵל, מיתה בזריקת אבנים שנועדה לקנוס את הבעלים ולזעזע את החברה מחומרת הפגיעה בקדושת חיי האדם. מרגע שנגזר הדין קובעת התורה וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, כלומר חל איסור מוחלט לאכול או להפיק הנאה כלשהי מחלקי הבהמה, גם אם נשחטה כהלכה בטרם נסקלה. למרות זאת, וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי מעונש מוות ומתשלומים משום שלא יכול היה לצפות את האסון בחיה שזו לה הפעם הראשונה שהיא נוגחת, אך בד בבד הוא יוצא נקי מנכסיו ומאבד כליל את שווי רכושו.