שמות, פרק כ״א, פסוק ב׳

מערכת המשפט נפתחת בהגבלת העבדות כדי להדגיש שעם ישראל הם עבדיו של ה' ואינם אמורים להשתעבד זה לזה לצמיתות. הדין עוסק במקרה כִּי תִקְנֶה אדם שגנב ונמכר על ידי בית דין, והוא מכונה עֶבֶד עִבְרִי כדי להזכיר את שורשי האומה, או משום שבעקבות חטאו ירד ממעלתו ואינו ראוי לתואר "ישראל". התורה מציבה גבול ברור ולפיו שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד בתנאים אנושיים וללא עבודות פרך, כהקבלה לששת ימי המעשה בבריאה. וּבַשְּׁבִעִת, כלומר בשנה השביעית למכירתו ולא בשנת השמיטה הכללית, יֵצֵא לַחׇפְשִׁי לחירות מוחלטת. יציאה זו נעשית חִנָּם, באופן אוטומטי ללא צורך במסמך שחרור משפטי, והעבד אינו נדרש להחזיר לאדונו כספים גם אם מימן את טיפוליו הרפואיים.