שמות, פרק כ״א, פסוק כ״ז

התורה מגנה על גופו של העבד הכנעני מפני התעללות וקובעת כי פגיעה פיזית קבועה תוביל לשחרורו המיידי. אם האדון יַפִּיל את שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ ויעקור אותה לחלוטין, הוא נקנס באובדן רכושו, כדי ללמד שאפילו פגיעה באיבר קטן שאינו צומח מחדש גובה מחיר כבד. מכיוון שכל מה שקונה העבד שייך לאדונו, הפיצוי האמיתי היחיד אינו כספי אלא שחרור אקטיבי באמצעות שטר, ולכן לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ. במקרה שבו פגע האדון בכמה איברים במקביל, העבד יוצא לחירות על האיבר הראשון, ועל הפגיעה הנוספת יקבל פיצוי כספי כאדם חופשי תַּחַת שִׁנּוֹ. חוקים אלו נועדו להרתיע בעלי עבדים מאכזריות ולבטא כי ה' אינו חפץ בהשחתת גופם.