שמות, פרק כ״א, פסוק ל״ג

אדם שיצר מפגע ברשות הרבים, בין אם גילה וחשף בור קיים (וְכִי יִפְתַּח) ובין אם חפר בור חדש או השלים חפירה של אדם אחר (כִּי יִכְרֶה), נושא באחריות לנזקיו. אחריות זו חלה על בּוֹר עמוק הממית ועל בור רדוד הפוצע, ובתנאי שהאדם התרשל וְלֹא יְכַסֶּנּוּ בכיסוי חזק וראוי היכול לשאת משא כבד. החיוב תקף כאשר בעל חיים הפגיע לנפילה מעד וְנָפַל שָׁמָּה בדרך טבעית, ומת מהחבטה או מהמחנק שבקרקעית. הכתוב נוקט במילים שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר כדי לייצג את כלל בעלי החיים, אך בא למעט ולפטור את בעל הבור מתשלום על מות אדם, שהיה עליו להסתכל בדרכו, ועל שבירת כלים.