שמות, פרק כ״א, פסוק ל״ד

האדם שיצר את התקלה או פתח את המכשול מוגדר כבַּעַל הַבּוֹר, ועליו לשאת באחריות לנזק גם אם השטח אינו בבעלותו. כדי לפצות את הניזק, המזיק נדרש להחזיר את שווי ההפסד, וקביעת התורה כי כֶּסֶף יָשִׁיב מלמדת שניתן לשלם בכל רכוש מיטלטל שווה כסף, ולאו דווקא במטבעות פיזיים. אף שניתן היה להבין מהכתוב שהנבלה עוברת לרשות המזיק, המסורת קובעת כי וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ מתייחס לניזק, אשר שומר את הפגר לעצמו כדי שיוכל למוכרו מיד ולמנוע את הירקבותו. לפיכך, המזיק מממן את הוצאת הנבלה מהבור ומשלם רק את ההפרש שבין שווי הבהמה בחייה לבין ערכה כמתה, בעוד הניזק נושא בכל ירידת ערך נוספת המתרחשת מרגע המיתה. דיני פיצויים אלו מוגבלים לבעלי חיים המותרים בהנאה שאינם מתבוננים בדרכם, ואינם חלים על פגיעה בבני אדם, בכלים דוממים או בבהמות שהוקדשו.