כאשר אדם יוצר תקלה או סכנה במרחב, התורה מטילה עליו אחריות לתוצאות מעשיו. דין זה מבסס את גבולות האחריות האישית על נזקים שנגרמו כתוצאה מרשלנות, ומגדיר במדויק כיצד מחושבים ומשולמים הפיצויים.
התורה מכנה את האחראי לנזק בַּעַל הַבּוֹר. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה בהכרח למי שהקרקע בבעלותו, אלא ל"בעל התקלה" – מי שיצר את המכשול או פתח אותו, גם אם עשה זאת ברשות הרבים [רש"י, חזקוני, רלב"ג]. מעצם העובדה שאדם המציא סכנה חדשה והביא אותה לעולם, הכתוב מתייחס אליו כבעלים של אותו בור לעניין החובה בנזקיו [רש"ר הירש, בכור שור]. הגדרה זו מתרחבת גם לאדם שקנה את הבור, קיבל אותו במתנה, או אפילו אם בהמתו חפרה אותו בשטחו והוא הפקיר את השטח אך השאיר את הבור [תורה תמימה, הכתב והקבלה, מלבי"ם].
באשר לאופן התשלום, התורה קובעת כי כֶּסֶף יָשִׁיב לניזק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשימוש בפועל "ישיב" במקום "ישלם" נועד ללמד שהמזיק אינו חייב לפצות את הנפגע דווקא במטבעות כסף פיזיים. הוא רשאי לשלם בכל רכוש מיטלטל שהוא שווה כסף, ואפילו בסחורה פחותה כגון סובין [רש"י, גור אריה, מלבי"ם]. משמעות ההשבה היא החזרת שווי ההפסד לידיו של הניזק באופן פעיל [העמק דבר, תורה תמימה].
סוגיה מרכזית בפסוק עולה מהמילים וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ. בעוד שלפי הפשט היבש ניתן היה להבין שהנבלה תעבור לרשות המזיק מאחר שהוא אמור לשלם את ערכה המלא [רשב"ם, שד"ל, אדרת אליהו], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, בעקבות מסורת חז"ל, היא שהנבלה נשארת בבעלות הניזק. אופן הפיצוי פועל כך שבית הדין מעריך את שווי הנבלה, הניזק לוקח אותה, והמזיק משלם רק את ההפרש שבין שווי הבהמה כשהייתה חיה לבין שוויה כמתה [רמב"ן, אבן עזרא, קאסוטו].
לפסיקה זו ישנן מספר סיבות והשלכות. ראשית, טבעי שאדם יעדיף להשאיר אצלו את שאריות רכושו שלו [בכור שור]. שנית, הדבר מונע מצב שבו המזיק יסרב לטפל בנבלה עד לבירור המשפטי והיא תירקב ותאבד את ערכה; לכן התורה משאירה אותה אצל הניזק כדי שיוכל למכור אותה מיד [רלב"ג]. כתוצאה מכך, מאחר שהנבלה שייכת לניזק מיד עם רגע המוות, כל ירידת ערך נוספת שתתרחש מזמן המיתה ועד להעמדה בדין ("פחת נבלה") חלה על הניזק בלבד, והמזיק אינו צריך לשלם עליה [רמב"ן, גור אריה]. עם זאת, על המזיק מוטלת החובה וההוצאה הכספית להעלות את הנבלה מתוך הבור החוצה [תורה תמימה, רלב"ג].
לבסוף, מתוך המילים יִהְיֶה לּוֹ לומדים הפרשנים סייגים חשובים לאחריות המזיק. המילה "לו" מלמדת שהנבלה חייבת להיות דבר שמותר לאדם להפיק ממנו הנאה. מכאן מופקע תשלום על בהמות שהוקדשו לבית המקדש ונפסלו ("פסולי המוקדשין"), שכן ממילא אסור ליהנות מנבלתן [מזרחי, תורה תמימה, ברטנורא]. בנוסף, דיני הבור מוגבלים לבעלי חיים שאינם מתבוננים בדרכם, אך המזיק פטור מתשלום במקרה של אדם שנפל לבור, וכן פטור על נזקים שנגרמו לכלים וחפצים דוממים [רלב"ג]. הרש"ר הירש מוסיף כי התורה מגנה על רכוש פרטי מפני סכנות פסיביות כמו בור, אך אינה מחילה את אותה רמת הגנה על רכוש הקדש.