התורה קובעת עונש חמור וקיצוני על פגיעה בכבוד ההורים, ומציבה עבירה זו בשורה אחת עם פשעים חמורים כרצח וחטיפה. עם זאת, מאחורי הפסיקה המחמירה מסתתרת מערכת משפטית ומוסרית מורכבת, המבחינה בין מעשה לדיבור, ובין כבוד בשר ודם לכבוד שמים.
המילה וּמְקַלֵּל מתארת אדם המאחל רע להוריו [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, השורש ק.ל.ל הוא ההפך המדויק של השורש כ.ב.ד. לכן, המקלל הוא מי שמזלזל בהוריו ופועל בניגוד מוחלט למצוות כיבוד אב ואם [קאסוטו]. על אף שהאיסור חל על עצם הזלזול, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכדי להתחייב בעונש המוות החמור, על הבן לקלל את הוריו תוך שימוש מפורש בשם ה׳ [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
הביטוי אָבִיו וְאִמּוֹ מלמד שהעונש חל בין אם קילל את שניהם יחד ובין אם קילל כל אחד מהם בנפרד [תורה תמימה]. הדין חל באופן שווה על גבר ועל אישה, אך מוציא מכלל זה קטן שטרם הגיע לגיל עונשין [רש"י, פסיקתא זוטרתא, ברטנורא].
העונש על מעשה זה הוא מוֹת יוּמָת, והכוונה היא להוצאה להורג בסקילה [רש"י, ביאור יש"ר]. קביעה זו מעוררת שאלה עקרונית שנידונה בהרחבה: מדוע עונשו של המקלל את הוריו בדיבור בלבד (סקילה) חמור יותר מעונשו של המכה את הוריו פיזית (חנק)?
הפרשנים מציעים לכך מספר הסברים המשתלבים זה בזה: ראשית, בעוד שהכאה שייכת רק כלפי בני אדם, קללה שייכת גם כלפי שמים. התורה משווה את כבוד ההורים לכבוד ה׳, ולכן מחמירה במקלל [תורה תמימה, רא"ש, חזקוני]. שנית, קללה היא פגיעה רוחנית שניתן לעשותה ולפגוע בהורים גם לאחר מותם, בניגוד להכאה שאפשרית רק בחייהם [רא"ש, אבן עזרא הקצר, רש"ר הירש, פרדס יוסף]. שלישית, בשל חומרת הפגיעה, ברגע שהמקלל קיבל התראה והיו עדים למעשה, ההורים אינם יכולים למחול לו ולבטל את העונש [פענח רזא, פרדס יוסף].
מיקומו של הפסוק ברצף המשפטי אינו מקרי ונושא משמעות עמוקה. הכתובים מסודרים מן הקשה אל הקל: תחילה רצח (המתה), לאחר מכן מכה הוריו (חבלה ללא מוות), אז גונב איש (שעבוד ללא פגיעה פיזית), ולאחריו המקלל, שעובר עבירה בדיבור בלבד, ולבסוף מריבה רגילה שאינה גוררת עונש מוות [שד"ל, קאסוטו]. גישה הפוכה רואה כאן רצף של החמרה, המדגיש כי לא רק רוצח חייב מיתה, אלא אפילו אדם שלא פגע בהוריו פיזית אלא רק הוציא מילה מפיו [חזקוני].
הסמיכות המפתיעה בין חטיפת אדם ("וגונב איש") לבין קללת הורים, נובעת ממציאות חיים טראגית. ילדים שנחטפו ונמכרו לעבדות גדלים בארץ זרה ואינם מכירים את הוריהם. כאשר הם גדלים, הם עלולים להיקלע למריבה עם הוריהם הביולוגיים, להכותם או לקללם מבלי לדעת מי הם. לכן התורה מסמיכה את העבירות, ללמד שהחוטף נושא באחריות גם לתוצאה ההרסנית של פירוק המשפחה [העמק דבר, אבן עזרא הקצר, חזקוני, הדר זקנים].
מבחינה היסטורית, בימי קדם היה לאב שלטון מוחלט להוציא להורג את בניו. התורה הפקיעה את הסמכות הזו מידי האב והעבירה אותה לבית הדין. עם זאת, מכיוון שהחברה הייתה מורגלת לשלטון האב, התורה ניסחה את העונש באיום חמור כדי לשמר את ההרתעה. בפועל, החכמים והשופטים הציבו תנאים כה נוקשים לקיומה של העבירה (כמו הדרישה לקלל בשם המפורש), עד שהוצאתה לפועל הפכה לכמעט בלתי אפשרית, בדומה לדין "בן סורר ומורה" [שד"ל].