הפסוק עוסק בדיניה של אמה עברייה, אשר נמכרה על ידי אביה מתוך ציפייה עקרונית שהאדון הקונה יישא אותה לאישה.
כאשר התורה כותבת אִם־רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, הכוונה היא שהנערה לא מצאה חן בעיניו ולכן הוא אינו חפץ לשאתה [רש"י, רשב"ם, ספורנו, חזקוני]. הפרשנים מסבירים כי המילה "רעה" אינה מעידה על פגם במעשיה, אלא על היעדר חסד ונשיאת חן מצד האדון [גור אריה, תורה תמימה]. במקרה כזה, גם אם קנה אותה לשם נישואין, אל לו לשאת אותה אם הוא שונא אותה [ספורנו].
לגבי המילים אֲשֶׁר־לֹא יְעָדָהּ, קיימת כפילות במשמעות הנובעת מההבדל בין הכתיב (לא באל"ף) לקרי (לו בוי"ו). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכסף הקנייה שבו קנה האדון את הנערה משמש למעשה ככסף הקידושין שלה, ואינה זקוקה לקידושין נוספים [רש"י, מזרחי]. המילה "יעדה" נגזרת מלשון ייעוד וזימון, או מלשון חיבור וקבוצה (כמו המילה "עדה"), המבטאת את הפיכתם לבשר אחד [כתב והקבלה, חזקוני]. השילוב בין הקרי והכתיב מלמד כי האדון קנה אותה במטרה לייעד אותה לו לאישה ("לו"), אך לבסוף נמנע מכך ("לא") [אבן עזרא, שד"ל, כתב והקבלה].
מכיוון שייעוד הנישואין לא התממש, התורה מצווה וְהֶפְדָּהּ. חובת הפדייה מוטלת הן על האב והן על האדון. מצד אחד, חל איסור על האב להשאיר את בתו בבית האדון מרגע שהתברר כי לא יישא אותה, ועליו להשתדל לפדותה [רמב"ן, ספורנו, שד"ל]. מצד שני, המילה "והפדה" בבניין הפעיל (ולא "ונפדתה") מטילה חובה אקטיבית גם על האדון לסייע בפדיונה. סיוע זה מתבטא בכך שהוא מנכה מדמי הפדיון את שווי השנים שבהן כבר עבדה אצלו, ומאפשר לה לצאת לחופשי תמורת תשלום החלק היחסי שנותר [רש"י, רשב"ם, רא"ש, חזקוני].
בהמשך, הפסוק אוסר על מכירת הנערה: לְעַם נׇכְרִי לֹא־יִמְשֹׁל לְמׇכְרָהּ. קיימות שתי גישות מרכזיות בפרשנות לגבי משמעות איסור זה:
גישה אחת מפרשת "עם נכרי" כפשוטו, קרי גוי. על פי גישה זו, הפסוק מזהיר את האב ואת בית הדין שלא למכור את הנערה לאדם שאינו יהודי. אף על פי שעבד עברי רשאי להמכר לגוי, התורה אסרה זאת מפורשות באמה עברייה כדי להגן על כבודה ושלא יבואו לזלזל בבנות ישראל [רמב"ן, רבנו בחיי, טור].
גישה שנייה מפרשת את הביטוי "עם נכרי" כאיש זר מישראל. כלומר, חל איסור על האב למכור את בתו לשפחות פעם נוספת לאדם אחר, וכן חל איסור על האדון למכור אותה הלאה [רש"י, אבן עזרא, שד"ל, חזקוני]. השימוש במילה "עם" לתיאור איש בודד מוסבר בכך שכל משפחה או שבט נחשבים ל"עם" בפני עצמו, ומכירתה לאדם זר שאינו ממשפחתה משולה למכירתה לעם זר, שכן היא תשתעבד לכל בני ביתו ולא תזכה לגאולת קרובים [שד"ל, כתב והקבלה].
התורה מנמקת את איסור המכירה במילים בְּבִגְדוֹ־בָהּ. במילה זו מוצאים הפרשנים שתי משמעויות המשלימות זו את זו. המשמעות הראשונה היא מלשון בגידה ומעילה באמון. האדון בוגד בנערה בכך שאינו מקיים את הבטחתו לשאתה לאישה, והאב בוגד בה אם ימכור אותה לאדם שלא יוכל לשאתה [רשב"ם, רמב"ן, ספורנו, בכור שור]. המשמעות השנייה נגזרת מהמילה בגד. לפי פירוש זה, מכיוון שהאדון כבר פרש את טליתו עליה וייעד אותה לנישואין, הוא אינו רשאי למכור אותה לאחר [קיצור בעל הטורים, רבינו בחיי, כתב והקבלה]. הרש"ר הירש מחבר בין הפירושים ומסביר כי הבגידה באמון משולה לבגד ריק, שכן האדון או האב העניקו לנערה מעטפת חיצונית של מחויבות, אך רוקנו אותה מהתוכן האנושי והמוסרי הראוי.