קדושת חיי האדם דורשת מיצוי דין והרתעה, אפילו כאשר הפוגע מגיע מעולם החי. כאשר בעל חיים לוקח חיי אדם, נוצרת הפרה של הסדר הבריאתי, והתגובה המשפטית נועדה להעביר מסר מהדהד לבעליו ולחברה כולה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה שׁוֹר משמשת כאן רק כדוגמה שכיחה מחיי היום־יום, והדין חל באופן שווה על כל חיה, בהמה או עוף שהרגו אדם [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, מלבי"ם ועוד]. הפעולה יִגַּח מכוונת להכאה באמצעות קרן [שד"ל, תורה תמימה]. הפרשנים עומדים על ההבדל הלשוני בין פגיעה באדם שמוגדרת כ"נגיחה", לבין פגיעה בבעל חיים שמוגדרת כ"נגיפה". ההסבר לכך הוא שלאדם יש השגחה, שכל ומזל המגנים עליו, ולכן נדרשת מצד השור כוונת זדון, עוצמה והשגחה פרטית כדי להורגו, בעוד שבהמה נעדרת הגנה זו ויכולה למות גם מדחיפה מקרית [רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, חזקוני]. כדי להתחייב, השור חייב להתכוון לפגוע באדם; אם התכוון לנגוח בהמה ופגע באדם, הוא פטור [אור החיים]. כמו כן, שור שאומן במיוחד לקרבות זירה פטור ממוות, שכן טבעו שובש בידי אדם והפסוק דורש שהנגיחה תבוא מעצמו [תורה תמימה].
התורה מפרטת אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה כדי למנוע מבעל השור לטעון להגנתו שהאישה נהגה באופן חריג כשיצאה לשדה אל מקום השוורים, ועל כן היא אשמה במותה. מאותה סיבה התורה כוללת בהמשך גם פגיעה בילדים קטנים, כדי שהבעלים לא יטיל את האשמה על הוריהם שלא שמרו עליהם [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. התוצאה וָמֵת מתייחסת גם למצב שבו האדם מת מפצעיו לאחר זמן, כל עוד המוות נובע ישירות מהנגיחה [אור החיים].
עונשו של השור הוא סָקוֹל יִסָּקֵל, מיתה באמצעות זריקת אבנים [שד"ל]. מטרת הריגת בעל החיים אינה ענישת השור עצמו, אלא קניסת הבעלים כדי שיקפיד לשמור על רכושו [רבנו בחיי, שד"ל]. בנוסף, פעולה פומבית זו נועדה לזעזע את הציבור, להשריש בלב העם את חומרת שפיכות הדמים ולהדגיש את קדושת חיי האדם [שד"ל, רש"ר הירש]. גישה מיסטית מוסיפה כי בעל חיים שהרג אדם יונק כוח ממדת הדין ונקשר בו כוחו ההרסני של נחש הקדמוני [רבנו בחיי].
לאחר מות השור, קובעת התורה וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ. כפשוטו, בשר השור נאסר לחלוטין ואין לתת אותו אפילו לגוי או לכלב [רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי הלכה זו נושאת משמעות עמוקה יותר: משעה שבית הדין פסק את דינו של השור לסקילה, הוא נאסר. לכן, גם אם הבעלים מיהר ושחט את השור שחיטה כשרה לפני שנסקל, הבשר אסור באכילה [רש"י, רשב"ם, תורה תמימה, מלבי"ם ועוד]. יתרה מכך, האיסור אינו מוגבל לאכילה בלבד אלא לכל הנאה שהיא. המילה אֶת באה לרבות את הטפל לבשר, ומלמדת שאסור להפיק תועלת גם מעורו, חלבו ודמו של השור [תורה תמימה, רש"ר הירש], אם כי הפרש שמייצר השור מותר בהנאה משום שהוא נחשב לפסולת בלבד [תורה תמימה].
סוף הפסוק קובע כי וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. הפרשנים חלוקים בשאלה ממה בדיוק הוא נקי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבעלים נקי מעונש מוות בידי שמים או בידי אדם. מכיוון שמדובר בשור "תם" שזו לו הפעם הראשונה שהוא נוגח, הבעלים לא יכול היה לצפות את האסון ואינו נחשב לפושע, בניגוד לבעליו של שור "מועד" שכבר הוחזק כסכנה [רש"י, אבן עזרא, רש"ר הירש, חזקוני]. כמו כן, הוא נקי מתשלומים נלווים כמו דמי כופר, דמי ולדות או קנס על הריגת עבד [תורה תמימה, מלבי"ם]. מנגד, קריאה מדרשית מפרשת את המילה "נקי" במובן של אדם שיצא נקי מנכסיו; כלומר, הבעלים מאבד את רכושו לחלוטין ואינו רשאי להפיק שום רווח כספי משאריות השור [רש"י, ברטנורא].
ברובד הרעיוני והפנימי, השור מסמל את נפשו הבהמית והחומרית של האדם. טבעה של נפש זו אינו להזיק, אך אם האדם נכנע ליצריו שוב ושוב, הוא הופך את בהמתו ל"מועדת". הדרך המהירה ביותר לתקן מצב זה היא על ידי העברת בעלות, כלומר שינוי מוחלט של הסביבה והשקעת כל הכוחות בעולם של קדושה, מה שמעלים את ההרגלים הרעים מאליהם [חומש קה"ת].