נסו לחשוב על מצב שבו לאדם אחד יש המון כוח להחליט על חיים של מישהו אחר. האם הכוח הזה אומר שמותר לו לפגוע בו? בתקופת התנ"ך היו אנשים שהיו עבדים, אבל התורה קבעה גבולות ברורים מאוד כדי להגן על הגוף שלהם ולמנוע אכזריות. ה' לא מסכים שאדון יתעלל בעבד שלו, ואם אדון פוגע בעבד וגורם לו לנזק קבוע, הוא משלם על כך מחיר כבד מאד: הוא מאבד את העבד.
התורה נותנת דוגמה של שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ. למה דווקא שן? כי לפעמים אדם כועס ונותן מכה בלי להתכוון לעשות נזק גדול, ושן יכולה להישבר בקלות. הציון של השן, שהיא איבר קטן יחסית, בא ללמד אותנו שאפילו על נזק מועט כזה האדון נענש. הכלל הזה נכון גם לעוד איברים בגוף שלא צומחים מחדש לאחר שהם נפגעים.
אולי תשאלו את עצמכם למה שהאדון פשוט לא ישלם לעבד כסף כפיצוי? הסיבה לכך היא שכל מה ששייך לעבד, שייך בעצם לאדון שלו. אם האדון ייתן לו כסף, הכסף יחזור מיד אליו. לכן, הדרך היחידה לפצות את העבד באמת היא לשחרר אותו. התורה אומרת שהאדון לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ. כלומר, האדון חייב לעשות מעשה של שחרור ולתת לעבד שטר רשמי שמוכיח שהוא אדם חופשי עכשיו.
המטרה של החוק הזה היא למנוע אלימות. כשאדון יודע שאם הוא יכה את העבד הוא יאבד אותו לגמרי תַּחַת שִׁנּוֹ, כלומר בתמורה לשן שנפלה, הוא יזהר מאוד וישמור על הגוף של העבד שלו.