יצא לכם פעם לחשוב למה התורה מחמירה כל כך עם מי שגונב בסתר? כשאדם גונב בחושך, הוא בעצם מראה שהוא מפחד מבני אדם שיתפסו אותו, אבל הוא שוכח שעינו של ה' תמיד פקוחה ורואה הכול. פגיעה כזו ברכוש היא לא רק נזק של כסף, אלא פגיעה בתחושת הביטחון של כולם. התורה מתייחסת בחומרה מיוחדת לגנבת בהמות, כי צאן ובקר מסתובבים בדרך כלל בשדות פתוחים וביערות, הרחק מהבית, וקשה מאוד לשמור עליהם. בנוסף, הבהמה היא הרבה פעמים מקור הפרנסה של האדם. כדי להרתיע גנבים מלנצל את המצב הזה, קבעה התורה קנס כבד.
הקנס הזה לא מגיע מיד ברגע הגנבה, אלא רק אם הגנב וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ, כלומר שחט את הבהמה או מכר אותה לגמרי למישהו אחר. הפעולות האלו מראות שהגנב העלים את הבהמה לחלוטין, ומוכיחות שהוא לא מתכוון להתחרט ולהחזיר אותה לבעליה. המילה הקטנה אוֹ מלמדת אותנו חידוש מעניין: גם אם הגנב לא שחט או מכר בעצמו אלא שלח אדם אחר לעשות זאת במקומו, הוא עדיין נושא באחריות המלאה וצריך לשלם את הקנס.
אבל למה יש הבדל בעונש בין שור לשה? על גנבת שור משלמים קנס גדול של חֲמִשָּׁה בָקָר, ועל שה קטן משלמים רק אַרְבַּע צֹאן. הסיבה היא שהשור הוא בהמת עבודה מרכזית וחשובה שעוזרת לחרוש בשדה. כשגונבים לאדם את השור, לא רק שלוקחים לו רכוש, אלא גם עוצרים לו את העבודה וגורמים לו לנזק כלכלי גדול ומתמשך, ולכן הקנס גבוה יותר.
בסוף מופיעות המילים תַּחַת הַשּׁוֹר וכן תַּחַת הַשֶּׂה כדי ללמד אותנו שהקנס המחמיר הזה חל אך ורק על שור ושה, ולא על חיות אחרות או חפצים. בנוסף, המילה תַּחַת מזכירה לגנב שכאשר הוא משלם את הקנס, הוא חייב לתת לבעלים בהמות בריאות וטובות השוות בערכן למה שגנב, והוא אינו יכול לפטור את עצמו בתשלום של בהמות חלשות.