בואו נחשוב יחד על חיה שכבר התרגלה להזיק. דמיינו שור שכבר פגע באחרים כמה פעמים בעבר, וכולם בסביבה כבר יודעים שהוא מסוכן. המילה אוֹ מגיעה כדי להפריד ולהסביר שיש הבדל עצום בין שור רגיל שהזיק בטעות פעם אחת, לבין שור כזה שכבר התרגל לעשות נזק. מכיוון שזה כבר נוֹדַע, כלומר ברור וידוע לכולם שהוא נגח מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם (כבר שלוש פעמים בעבר), האחריות של הבעלים שלו גדולה הרבה יותר.
אם הבעלים זלזל וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, כלומר לא השגיח על השור המסוכן שלו שמירה בסיסית וראויה, והשור יצא והזיק שוב, הדין שונה. בגלל שבְּעָלָיו ידע שיש לו חיה מסוכנת ולא שמר עליה, הוא חייב שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם כלומר לשלם את כל הנזק בשלמותו, ולא רק חצי. הוא צריך לתת שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, שזה אומר לשלם בכסף או לתת שור חלופי בשווי המלא של השור שנפגע. ומה קורה עם השור שנפגע ולא שרד? התורה קובעת וְהַמֵּת יִהְיֶה־לּוֹ. השור שניזוק נשאר אצל הבעלים המקורי שלו, והאדם שהשור שלו עשה את הנזק פשוט מוסיף ומשלם לו את ההפרש בכסף, כך שמי שנפגע יקבל בחזרה בדיוק את כל הערך שהיה לו לפני המקרה.