שמות, פרק כ״א, פסוק י״ד

קרה לכם פעם שהסתתרתם במקום בטוח שבו ידעתם שאף אחד לא יכול להגיע אליכם? בעולם העתיק, אנשים חשבו שגם מי שעשה מעשה חמור מאוד ופגע באדם אחר, יכול פשוט לברוח אל המזבח שבמקדש, ושם הוא יקבל הגנה מוחלטת ואף אחד לא יעניש אותו. אבל התורה מלמדת אותנו משהו חדש לגמרי: עשיית צדק ומשפט היא חלק בלתי נפרד מהרצון של ה'. התורה משתמשת במילה יָזִד שמזכירה לנו תבשיל רותח. הכוונה היא לאדם שהכעס שלו התבשל לאט לאט בבטן, והוא פעל מתוך מודעות ולא מתוך התפרצות פתאומית. המילה אִישׁ מסבירה שמדובר באדם בוגר. כאשר התורה כותבת לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, היא מתארת מעשה מחושב שתוכנן מראש, שבו האדם התכונן וחיכה להזדמנות לפגוע בחברו, וזה שונה לגמרי ממצב שבו מישהו נפגע בטעות או בשוגג. בגלל שהמעשה נעשה בכוונה, התורה קובעת מֵעִם מִזְבְּחִי שאין לאותו אדם שום מקום מנוסה. אפילו אם מדובר בכהן שעומד ממש ליד המזבח ומתכונן לעבודת הקודש, הוא לא יכול להישאר שם. במקום זאת, תִּקָּחֶנּוּ ולוקחים אותו מיד אל השופטים. המילה לָמוּת מדגישה שהלקיחה מהמזבח נועדה כדי שהאדם יקבל את העונש החמור שקבע בית הדין על המעשה הקשה שעשה, והמזבח הקדוש לא יכול לשמש לו כמקום מחבוא.