שמות, פרק ל״ט, פסוק י״ד

על כל אחת משתים עשרה אבני החושן נחרט בנפרד שמו של שבט אחד משבטי ישראל. המילים פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ מבארות כי החריטה נעשתה במדויק, אבן לכל שבט ושבט [ביאור שטיינזלץ].

חריטת השמות על האבנים אינה משמשת רק כפרט אסתטי או סמלי, אלא מהווה תנאי הלכתי מהותי. האבנים והשמות החרוטים עליהן מעכבים זה את זה, כך שבלעדי החריטה, החושן כולו נחשב פסול. כתיבת שמות השבטים היא חובה העומדת בפני עצמה, ומשום כך היה צורך לקיים אותה במלואה גם בבית המקדש השני, על אף שבאותה תקופה כבר חסרו האורים והתומים [צפנת פענח].