שמות, פרק ל״ט, פסוק ו׳

הכנת אבני השוהם עבור בגדי הכהן הגדול מהווה נקודת חיבור בין עשייה אמנותית מדויקת לבין ייצוג רוחני ומאחד של העם כולו.

המילה וַיַּעֲשׂוּ מופיעה בלשון רבים כדי לציין את סיום המלאכה המשותפת, שנקראת על שם אלו שהשלימו אותה [העמק דבר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפועל זה אינו מתאר יצירה מאין, אלא משמעותו תיקון והכנה ראויה של האבנים, בדומה לשימוש במילה זו אצל אברהם אבינו בהכנת בן הבקר לאורחיו [אבן עזרא, ביאור יש"ר, חזקוני]. בניגוד לשלב הציווי שבו הוזכרו האבנים יחד עם האפוד כחטיבה אחת, כאן עשייתן מפורטת בפני עצמה, כשלב מעבר בין תיאור האפוד לתיאור החושן [העמק דבר].

האבנים היו מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב, כלומר מוקפות ומשובצות בתוך מסגרות זהב [ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר]. הן היו מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם, חקוקות היטב ובאופן ברור כפי שחוקקים חותם או טבעת [ביאור שטיינזלץ, אוהב גר, נתינה לגר]. מאחר שעל כל אבן נחקקו מספר שמות, פעולת החקיקה דרשה גם שרטוט של קווים מנחים מראש כדי לסדר את המילים כראוי, בניגוד לאבני החושן שעליהן נחקקה מילה אחת בלבד [צפנת פענח]. הביטוי עַל שְׁמוֹת מעורר קושי לשוני, שכן החקיקה נעשתה על האבנים ולא על השמות עצמם. לכן יש לפרש זאת במשמעות של "בשמות", כלומר האבנים נחקקו בשמותיהם של בני ישראל [ברכת אשר על התורה].

לנשיאת השמות על כתפי הכהן הגדול ישנה משמעות עמוקה של כפרה ואחדות. האפוד נועד לכפר על חטא עבודה זרה, שהוא חטא ציבורי, ולכן נדרשה נוכחותם של כל שבטי ישראל יחד כדי להשיג כפרה שלמה [צפנת פענח]. שמות השבטים נחקקו לפי סדר לידתם ולא לפי חשיבותם או מעמדם. סדר זה מדגיש את המכנה המשותף של כולם כבני יעקב, האב היחיד שכל ילדיו נותרו נאמנים לייעוד האלוהי שהחל אצל אברהם. האחדות בין השבטים, אשר נובעת מתוך האמונה באחדות ה', היא זו שהופכת את שמותיהם החקוקים למקור של זכות עבור העם כאשר הכהן הגדול נכנס למשכן לייצג אותם [חומש קה"ת].