הנחת האבנים היקרות על כתפות בגדי הכהן הגדול היא פעולה סמלית, שבה הכהן נושא עמו את העם כולו אל תוך המרחב המקודש.
הפרשנים מסכימים כי אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הן אבנים שעליהן נחקקו שמות השבטים. מטרתן היא ייצוגית: להכניס את כלל ישראל אל המשכן יחד עם הכהן בשעת עבודתו, כדי להבטיח את שלום העם ולסייע בהכרעת הדין.
עם זאת, מתעוררת תמיהה מדוע התורה חוזרת ומציינת בשלב העשייה כי אלו אַבְנֵי זִכָּרוֹן, פרט שבדרך כלל מוזכר רק בשלב הציווי המקורי (כפי שניכר בתיאור עשיית החושן והמעיל, שם לא חזרה התורה על תכלית הבגדים). מתוך כך, מתבאר כי המילה וַיָּשֶׂם באה ללמד שבצלאל בכבודו ובעצמו הניח את האבנים על האפוד, מתוך כוונה מיוחדת שהתחדשה בשעת המעשה [העמק דבר].
כדי להבין כוונה זו, יש לעמוד על ההבדל בין אבני האפוד לאבני החושן. באבני החושן נחקק שמו של כל שבט על אבן נפרדת, דבר המסמל הגנה בזכות עמל התורה, שבו כל שבט נמדד לפי יגיעתו האישית. לעומת זאת, באבני האפוד נחקקו כל שמות השבטים יחד על שתי אבנים בלבד. איחוד זה מסמל את פרנסת ישראל המגיעה בזכות עבודת המקדש, שבה כל העם שותף ושווה. אולם, בתקופת הנדודים במדבר בני ישראל לא ניזונו בזכות עבודת הקורבנות, אלא בזכות לימוד התורה בלבד. בצלאל, שהיה איש של תורה ולא של עבודת כהונה, הניח בעצמו את האבנים כדי ליצור זכרון מסוג חדש: זכרון המבטיח פרנסה לעם בזכות עמלה של תורה [העמק דבר].
אף על פי שחידוש זה של בצלאל לא נכתב במפורש בציווי המקורי, הפסוק נחתם במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, שכן כוונה עמוקה זו הייתה מסורת מקובלת מפי משה [העמק דבר].