קרה לכם פעם שהרגשתם שאתם עושים משהו חשוב לא רק בשביל עצמכם, אלא בשביל כל החברים והמשפחה שלכם? הכהן הגדול עשה בדיוק את זה. על הבגדים המיוחדים שלו, ממש על הכתפיים, היו מונחות שתי אבנים יקרות. האבנים האלה נקראות אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כי היו חרוטים עליהן השמות של כל השבטים. כשהכהן נכנס לעבוד במשכן, הוא בעצם "לקח" את כל העם יחד איתו פנימה כדי לשמור עליהם ולדאוג לשלומם.
המילה וַיָּשֶׂם מלמדת אותנו שבצלאל, האדם החכם שניצח על בניית המשכן, הניח את האבנים על בגדי הכהן בעצמו. הייתה לו כוונה מאוד מיוחדת כשהוא עשה את זה. בשונה מאבנים אחרות שהיו לכהן, שבהן לכל שבט הייתה אבן משלו, כאן כל השבטים היו חרוטים יחד על שתי אבנים בלבד. החיבור הזה מסמל שכאשר כל העם מאוחד וכולם שותפים ושווים, הם זוכים לברכה ולפרנסה טובה.
בצלאל, שהיה אדם שלמד תורה, רצה שהאבנים האלו יזכירו שהשפע והפרנסה של בני ישראל בזמן שהיו במדבר מגיעים בזכות לימוד התורה שלהם. למרות שהמחשבה המיוחדת הזו של בצלאל לא נכתבה בציווי הראשון של הכנת הבגדים, התורה מסיימת במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כדי ללמד אותנו שהכוונה העמוקה הזאת לא הייתה סתם המצאה, אלא מסורת מדויקת שעברה ממשה רבנו.