שמות, פרק ל״ט, פסוק ז׳

הנחת האבנים על כִּתְפֹת הָאֵפֹד היא פעולה סמלית שנועדה להכניס את העם כולו אל המרחב המקודש יחד עם הכהן. אלו הן אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אבנים שעליהן נחקקו שמות כל השבטים יחד כדי לייצג את העם בשווה ולהבטיח את שלומם. המילה וַיָּשֶׂם באה ללמד שבצלאל הניח את האבנים בעצמו מתוך כוונה מיוחדת: בעוד שאיחוד השבטים על האבנים מסמל בדרך כלל פרנסה בזכות עבודת המקדש, בצלאל כיוון להבטיח פרנסה לעם בזכות עמל התורה, שהרי במדבר לא ניזונו מקורבנות. אף על פי שחידוש זה של בצלאל לא נכתב במפורש בציווי המקורי, הפסוק מסתיים במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, שכן כוונה עמוקה זו הייתה מסורת מקובלת מפי משה.