וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ, כלומר חגורת האפוד, לא הוכנה כפריט נפרד אלא נארגה כחלק בלתי נפרד מהאפוד עצמו (מִמֶּנּוּ הוּא). החגורה בלטה מימין ומשמאל כדי שהכהן יוכל לכרוך אותה סביב גופו. היא גם נעשתה בדיוק באותו אופן שבו עשוי האפוד (כְּמַעֲשֵׂהוּ), מאותם החוטים היקרים של זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר.
הפסוק מסתיים במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. ביטוי זה חוזר על עצמו בתיאור העשייה של כל אחד מבגדי הכהונה, בניגוד לתיאור הכללי של מלאכת המשכן שבו הביטוי אינו מופיע לאחר כל פרט ופרט. חזרה זו באה ללמד שגם בפרטים הקטנים או בחידושים שלא נכתבו במפורש בציווי המקורי, האומנים לא פעלו מדעתם האישית. הכל נעשה על פי מסורת שבעל פה שהתקבלה ממשה, או שדעתו של בצלאל כיוונה במדויק למה שנאמר בסיני [העמק דבר]. מעבר לכך, הדגשה זו מצביעה על כך שבכל פעולה ופעולה שעשו האומנים, כוונתם הטהורה הייתה אך ורק לעשות את רצון ה' [ספורנו].