קשירת הציץ, נזר הזהב של הכהן הגדול, אל ראשו מהווה את השלב המשלים בהכנת בגדי הכהונה. הכתוב מפרט את השימוש בחוטי תכלת כדי להדק את הפריט המקודש, תוך יצירת מראה של כתר, וכל זאת תוך התחשבות במרחב הפיזי שעל ראש הכהן, אשר נועד גם להנחת תפילין.
רוב הפרשנים מסכימים כי הצירוף פְּתִיל תְּכֵלֶת מתייחס לחוטים שנועדו לקשור את הציץ אל המצנפת שעל ראש הכהן [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שטס הזהב הקיף את הראש רק מאוזן לאוזן, היה צורך בחוטים אלו כדי לקבעו במקומו [רש"י]. אף על פי שהמילה פְּתִיל מופיעה בלשון יחיד, היא מתארת מערכת של מספר חוטים, בדומה למקומות אחרים בבגדי הכהונה שבהם לשון יחיד מציינת כמה חוטים המשמשים לקשירה. בציץ היו נקבים בשני קצותיו ובאמצעו, ובכל נקב כזה הושחלו שני חוטים. מבנה זה מיישב סתירה לכאורה: כאן נאמר ששמו את הפתיל עָלָיו, כלומר על הציץ, ואילו בציווי המקורי נאמר שהציץ הונח על הפתיל. הימצאותם של חוטים גם מעל וגם מתחת לשולי טס הזהב מסבירה כיצד שני התיאורים נכונים במקביל [רש"י].
הביטוי לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה מעורר קושי בנוגע למיקום הפריטים על ראש הכהן. הציץ היה מונח למטה על המצח, ואילו המצנפת הייתה מונחת למעלה, כאשר ביניהם נותר מקום פנוי שבו נראו שערותיו של הכהן ושם הונחו התפילין. לפיכך, משמעות הביטוי אינה שהציץ עצמו היה מונח פיזית מעל המצנפת, אלא שבאמצעות החוטים קשרו ותלו את הציץ על המצנפת כך שישב על הראש כמין כתר, כאשר כל החוטים נקשרים יחד מאחור מול העורף [רש"י].
מבנה קשירה זה, שבו החוטים האמצעיים עולים אל קודקוד הראש, יוצר התנגשות אפשרית עם התפילין. אם החוטים היו עוברים בדיוק באמצע, הם היו מונחים על גבי התפילין. הדבר מעורר קושי, שכן קדושת התפילין חמורה מקדושת הציץ, משום שיש בהן אזכרות רבות של שם ה', לעומת אזכרה אחת בלבד בציץ. כדי לפתור זאת, מוסבר כי שני החוטים האמצעיים לא עברו במרכז המדויק, אלא נמשכו משני צדי התפילין, אחד מכל צד, וכך נמנעה חפיפה שפוגעת בכבוד התפילין [משכיל לדוד].