בגדי הכהונה אופיינו ברובם במראה לבן וטהור, אך פריט אחד שבר את האחידות הזו והוסיף גוונים עזים להופעתם של הכהנים. המיקוד כאן הוא באותו פריט – הָאַבְנֵט (החגורה).
בקרב מפרשי המקרא קיימת מחלוקת קדומה האם הדברים אמורים בלעדית על אבנטו של הכהן הגדול, או שמא הכוונה היא גם לאבנטיהם של הכהנים ההדיוטים [רשב"ם, העמק דבר]. הגישה המרכזית וההלכה המקובלת היא שההוראה מתייחסת לכלל הכהנים. לפיכך, בעוד שכתונות הפשתן והמגבעות של הכהנים ההדיוטים היו לבנות לחלוטין, האבנט שחגרו מעליהן היה עשוי משעטנז של פשתן וצמר צבוע (תכלת, ארגמן ותולעת שני), והוא שהעניק תוספת צבע וחיות למראם [ביאור שטיינזלץ, העמק דבר].
מעניין לשים לב כי הכתוב נוקט בלשון יחיד, וְאֶת הָאַבְנֵט, בשונה מפריטים אחרים שהוזכרו בלשון רבים (כמו הכתונות והמגבעות). הסיבה לכך נעוצה בהבדל המעשי שבין הבגדים. בעוד שכתונת ומכנסיים דרשו התאמה אישית מדויקת למידותיו של כל כהן, והמגבעות דרשו אופן חבישה שונה לכל אחד, האבנט היה פריט אוניברסלי. חגורה אחת יכלה להתאים לכל כהן באשר הוא. השימוש בלשון יחיד בא ללמדנו שאבנטו של אהרן הכהן היה כשר וזהה לחלוטין לאבנטיהם של בניו [העמק דבר, פרדס יוסף]. מבחינת קריאת הטקסט, המילה וְאֶת בראשית הדברים נקראת בטעם מתג המאריך מעט את הגייתה [מנחת שי].
בסיום מופיעה התוספת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. חזרה מרובה זו על שמו של משה לאורך תיאור הקמת המשכן אינה מקרית, אלא מהווה מעין פיצוי אלוהי: לאחר חטא העגל, משה ביקש מה' למחות את שמו מספרו, ובתגובה הבטיח לו ה' שירבה לכתוב את שמו בתורה. הדבר משול למלך שציווה על עבדו לבנות לו ארמון; העבד הנאמן הקפיד לכתוב את שם המלך על כל פריט ופריט, וכאשר המלך הכניס את העבד לארמון, הוא גמל לו בכך שהרבה לכתוב את שמו של העבד כאות הוקרה וכבוד [פענח רזא].