השלמת פרויקט המשכן מהווה נקודת שיא רוחנית ולא רק הישג אדריכלי. רגע סיום המלאכה אינו מציין רק את הקמת האוהל הפיזי, אלא מסמל את תיקון העם, אחדותו, והפיכתו למקום השראת השכינה, באופן המקביל לבריאת העולם כולו.
המילה וַתֵּכֶל נגזרת מהבניין הקל, בדומה למילים כמו "ותתע" או "ותרב" [אבן עזרא, רשב"ם]. השימוש בלשון סבילה זו מרמז על פן ניסי בעשיית המשכן. הכלים הקדושים, דוגמת המנורה, היו כה מורכבים עד ששכל אנושי לא יכול היה לתפוס את אופן עשייתם באופן מלא. האומנים רק החלו בפעולה והכו בפטיש, והמלאכה למעשה הסתיימה מאליה בכוח עליון ובסיוע שמימי [צרור המור, שפתי כהן, אלשיך, אור החיים]. יתרה מזאת, הניסוח "ותכל כל עבודת" מקביל לפסוק "ויכלו השמים והארץ", ומלמד שסיום בניית המשכן שקול להשלמת מלאכת בראשית של העולם כולו [קאסוטו, צרור המור].
הביטוי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד אינו מתייחס רק ליריעות הפיזיות של האוהל, אלא מבטא את המהות הכללית של המקום שבו נועדו יחד הקב"ה, משה וישראל [העמק דבר].
הפסוק ממשיך ומתאר: וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מסבירים כי פועל זה חסר מושא מפורש, וכוונתו היא שישראל עשו "את המלאכה" שהוזכרה בתחילת הפסוק [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, דברי דוד]. אך עולה השאלה: מדוע התורה מייחסת את העשייה לכלל "בני ישראל", והרי רק בצלאל, אהליאב וחכמי הלב ביצעו את המלאכה בפועל?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאומנים פעלו כשלוחיו של העם כולו. ההמון, שלא ידע את המלאכה, השתוקק לקחת בה חלק והביא את הנדבות בנפש חפצה. הקב"ה החשיב להם את המחשבה והרצון כמעשה של ממש, וכך נחשב הדבר כאילו כל עם ישראל בנה את המשכן יחד [אור החיים, שפתי כהן, אלשיך, מלבי"ם, קאסוטו, משכיל לדוד].
מעבר לכך, בניית המשכן משקפת רעיון עמוק של ערבות הדדית. כשם שאין אדם יחיד שיכול לקיים לבדו את כל תרי"ג המצוות (שכן יש מצוות המיוחדות רק לכוהנים, לנשים או לגברים), כך התורה והמצוות יכולות להתקיים בשלמותן רק מתוך החיבור של כלל ישראל. אהבת הרע וההשלמה ההדדית הן שאפשרו את הקמת המשכן [אור החיים].
הפסוק מדגיש: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ. מתוך אהבתם העזה לה' ורצונם העז בהשראת השכינה, היה חשש שישראל יוסיפו פרטים משלהם למשכן. לכן הכתוב מדגיש שהם פעלו בדיוק מוחלט על פי הציווי – לא פחות ולא יותר [העמק דבר, ספורנו]. הציות המדויק הזה נחשב להם כאילו קיימו את כל התורה כולה, ובכך התכפר להם חטא העגל והם שבו למדרגתם הרוחנית הגבוהה [אור החיים, צרור המור]. בנוסף, המשכן מהווה הקבלה מדויקת לאברי גוף האדם. כאשר ישראל עשו בדיוק את אשר ציווה ה', הם למעשה קידשו את איבריהם שלהם כדי שהשכינה תשרה בתוכם ממש [שפתי כהן].
מבחינה היסטורית, המלאכה עצמה הסתיימה כבר בכ"ה בכסלו, אך הקב"ה ציווה להמתין ולהקים את המשכן רק בחודש ניסן, החודש שבו נולד יצחק אבינו. ההמתנה בת שלושת החודשים עלולה הייתה לעורר חשד בעם שמא נפל פגם במלאכה ולכן המשכן מקופל. הפסוק בא להעיד שהכל נעשה בשלמות וללא דופי [אור החיים]. את שכרו של חודש כסלו, שהפסיד את חנוכת המשכן, שילם הקב"ה דורות לאחר מכן בחנוכת החשמונאים [ריב"א, שפתי כהן, חזקוני].
לבסוף, ישנה זווית הלכתית מעניינת המשתקפת בפסוק. הכלל ההלכתי קובע כי "העוסק במצווה פטור מן המצווה". כל עוד עסקו האומנים בבניית המשכן, הם היו פטורים מקיום מצוות עשה אחרות. רק כאשר "ותכל" – הסתיימה המלאכה, הם חזרו מיד לעשות "ככל אשר ציוה ה'" והתחייבו מחדש בכלל המצוות [פרדס יוסף].