הבאת כלי המשכן אל משה עם סיום המלאכה כללה את שולחן הפנים ואת הפריטים הנלווים אליו. אזכור הלחם בשלב זה של סיום המלאכה מעורר שאלות לגבי מהות העשייה והתזמון שלה. מבחינה לשונית, יש לשים לב כי הצירוף אֶת כָּל כֵּלָיו נכתב במסורת ללא האות וי"ו החיבור בתחילתו [מנחת שי].
הופעת וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים ברשימת מלאכות המשכן מעוררת קושי מהותי, שכן על פי מסורת חז"ל, פעולת האפייה אינה נמנית כלל עם המלאכות שהיו במשכן. בנוסף, קיים פער זמנים של למעלה משלושה חודשים בין סיום המלאכה לבין הקמת המשכן והצבת השולחן בפועל, ולא סביר שהלחם נאפה בשלב זה והמתין זמן רב כל כך מבלי להתקלקל [העמק דבר, הכתב והקבלה].
כדי ליישב סתירה זו, מציעים המפרשים שתי גישות שונות. גישה אחת מסבירה שבצלאל אכן אפה לחם כדוגמה בלבד, כדי להפגין את אומנותו המיוחדת, אך לחם זה לא הונח מעולם על השולחן אלא נאפה מחדש מאוחר יותר. מאחר שאפייה ראשונית זו לא הגיעה לידי שימוש בפועל, היא אינה נחשבת למלאכה ממלאכות המשכן [העמק דבר].
לעומת זאת, גישה אחרת טוענת כי הפסוק כלל אינו עוסק באפיית הלחם עצמו. לפי פירוש זה, המילים אֶת כָּל כֵּלָיו מתייחסות לשני חלקי הפסוק – הן לשולחן והן ללחם. כלומר, הפסוק מתאר את עשיית הכלים הנצרכים לשולחן ואת הכלים הנצרכים ללחם הפנים, דוגמת התבניות, הקערות והכפות ששימשו עבורו [הכתב והקבלה].
על אף העיסוק בהכנת הלחם או כליו כבר במדבר, מצוות לחם הפנים נמנית בין המצוות שחיובן המקורי והמהותי חל דווקא מהכניסה לארץ ישראל [פרדס יוסף].