לאחר פירוט השימוש במתכות, הכתוב עובר לתאר את ייעודם של החומרים הארוגים. הפסוק מציג את עשייתם של שני סוגי אריגים שונים שנועדו למשכן: כיסויי הכלים, ובגדי הכהונה.
המושג בִגְדֵי שְׂרָד אינו מתייחס לבגדים שלבשו הכהנים, אלא לבגדים מיוחדים ששימשו את הלוויים לכיסוי כלי הקודש – כדוגמת הארון, השולחן, המנורה והמזבחות – בזמן מסעות בני ישראל במדבר [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג]. בגדים אלו לא נתפרו בתבנית מוגדרת מראש, אלא נועדו לשמש כעטיפה מספקת לכלים [ספורנו], ויש המפרשים שהיו עשויים כמקלעת או רשת [ביאור שטיינזלץ]. שמם נגזר מהמילה "שריד", שכן הם נעשו מהחומרים שנותרו לאחר עשיית שאר כלי המשכן [נתינה לגר], מתוך יוזמה של בצלאל לנצל את השאריות למטרה קדושה [העמק דבר]. לכל כלי הותאם כיסוי בצבע ייחודי מתוך התכלת, הארגמן ותולעת השני [חזקוני].
הפרשנים עומדים על כך שברשימת החומרים של בגדים אלו נעדר ה"שש" (פשתן), בניגוד לבגדי הכהונה. היעדרות זו מוכיחה כי לא מדובר בבגדי עבודה [רש"י, משכיל לדוד], שכן היתר שעטנז (עירוב צמר ופשתן) ניתן אך ורק לבגדי הכהונה המשמשים בעבודה עצמה, ולא לכיסויי הכלים [פרדס יוסף]. כמו כן, מאחר שהחומרים הובאו כשהם כבר צבועים וטווים, עשיית הכיסויים לא דרשה כוונה מיוחדת לשמה, בניגוד לבגדי הכהונה שדרשו עשייה לשמה מתחילתם [צפנת פענח].
החלק השני של הפסוק, וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, משמש ככותרת וכלל, שלאחריו יבואו הפסוקים הבאים ויפרטו כיצד נעשה כל בגד ובגד [מלבי"ם, ביאור יש"ר, קאסוטו]. תיאור העשייה בפסוקים הבאים נע בין לשון יחיד ללשון רבים, חילוף המעיד על שיתוף הפעולה במלאכה: בצלאל היה זה שהחל וניהל את העבודה, ואילו שאר האומנים פעלו עמו והשלימו אותה [אברבנאל, העמק דבר, ברכת אשר על התורה].
הביטוי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה חוזר ונשנה בתיאור עשיית הבגדים, ועורר את תשומת לב הפרשנים. בניגוד ליריעות המשכן וקרשיו, שהיו חסרי שימוש עד להקמת המשכן כולו, כל אחד מבגדי הכהונה נחשב לכלי שלם ומוגמר מיד עם סיום תפירתו, ולכן זכה לאישור זה בנפרד [רש"ר הירש]. בנוסף, מכיוון שתיאור העשייה כאן מקוצר ומשמיט פרטים רוחניים שהוזכרו בציווי המקורי (כמו ייעודם של האורים והתומים או הפעמונים), הכתוב מדגיש שלמרות הקיצור בטקסט, העשייה בפועל תאמה לחלוטין את הציווי השלם [אברבנאל].
הדגשת שמו של משה באה ללמד כי אף שלא עסק במלאכה הפיזית, עצם העברת הציווי על ידו נחשבת לו כחלק בעשייה. יתרה מזו, האומנים היו מכריזים משפט זה בפיהם תוך כדי עבודתם, כדי לכוון את עשייתם הגשמית לסודות העליונים ולכוונות הפנימיות שנמסרו למשה בסיני, מתוך הבנה שבגדי הכהונה שלמטה משקפים ומקבילים לבגדי קודש רוחניים בעולמות העליונים [אור החיים, שפתי כהן].