שמות, פרק ל״ט, פסוק י״ד

על כל אחת מתוך שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אבני החושן נחרט בנפרד שמו של שבט אחד לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט. חריטת וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נעשתה באופן מדויק, אבן לכל שבט, כמעשה פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ. כתיבת השמות אינה רק פרט קישוטי או סמלי אלא תנאי הלכתי מהותי, שכן האבנים והחריטה מעכבים זה את זה ובלעדיה החושן כולו נחשב פסול. משום שזוהי חובה העומדת בפני עצמה, היא קוימה במלואה גם בבית המקדש השני, אף שבאותה תקופה כבר חסרו האורים והתומים.