שמות, פרק מ׳, פסוק ל״ד

הקמת המשכן מהווה את נקודת השיא של מסע בני ישראל, הרגע שבו מתממשת ההבטחה להשראת שכינה קבועה ולקשר פנימי בין ה' לעמו לאחר חטא העגל. באותה עת, וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד, שהוא החלק החיצוני של המבנה, בעוד שפנימה יותר, אל תוך קודש הקודשים, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן. יש המבינים כי הענן עצמו גילם את הנוכחות האלוהית, בעוד אחרים מסבירים כי הענן שימש מסך הגנה חיצוני, ואילו הכבוד היה אור מסנוור שחדר פנימה. הפועל מָלֵא בזמן עבר בא ללמד שהנוכחות האלוהית היא אינסופית, ולכן הכבוד הוא זה שעטף ובלע בתוכו את המשכן, ולא המבנה הפיזי הכיל אותו. נוכחות עוצמתית זו מנעה ממשה להיכנס פנימה על דעת עצמו, והוא נאלץ להמתין להזמנה מפורשת מה'.