מיקומו של המזבח החיצון ביחס לאוהל מועד מהווה שלב יסודי בהכנת המשכן לעבודת הקורבנות ולסדרי הקדושה במחנה.
הפסוק קורא למזבח בשם מזבח העֹלה, והוא המזבח הגדול המיועד להעלאת הקורבנות [ביאור שטיינזלץ]. עד לשלב זה בתורה, מזבח זה נקרא "מזבח הנחושת". שינוי השם ל"מזבח העולה" מכוון ליום השמיני של חנוכת המשכן והלאה, אז החלו להקריב עליו את קורבן עולת התמיד, שהיא העולה המוכרת והקבועה [העמק דבר].
המיקום המדויק נקבע לפני פתח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (כאשר האות כ' במילה משכן מנוקדת בפתח [מנחת שי]). משמעות ההנחיה היא שהמזבח צריך לעמוד בתוך החצר [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. קביעת מיקום זו לא נאמרה במפורש בציווי הקודם על בניית המזבח, אך היא הובנה מתוך ההקשר הכולל [קאסוטו].
למיקום זה ולסדר הקמת המשכן ישנה משמעות הלכתית ורעיונית. המילה פתח מלמדת על כך שדלתות המשכן צריכות להיות פתוחות בזמן העבודה, דין שנכנס לתוקפו רק לאחר שבעת ימי המילואים, שבהם המזבח נחשב עדיין לבמת יחיד. מעבר לכך, ישנה חשיבות לסדר שבו הוקמו חלקי המשכן. קירות אוהל מועד הוקמו לפני הצבת המזבח, משום שקדושת המזבח תלויה בכך שהוא יעמוד לפני פתח המשכן, והמחיצות הללו הן שמקדשות אותו. לעומת זאת, המזבח הוצב במקומו עוד לפני שהוקמו קלעי החצר מסביב. הסיבה לכך היא שהחצר אינה מקדשת את המזבח, ולכן המזבח, שקדושתו גדולה יותר מקדושת החצר, קודם לה בהקמה [העמק דבר].