פסוק זה חותם את ספר שמות בתיאור שיא התהליך של הקמת המשכן: ההתגלויות האלוהיות של עמוד הענן ועמוד האש, שהובילו עד כה את העם בדרכם, עוברות כעת אל תוך המשכן עצמו ומלוות את העם באופן תמידי [ביאור שטיינזלץ].
באשר לאופן שבו התחלפו הענן והאש, הפרשנים מסכימים כי לא מדובר בשני עמודים נפרדים שהתחלפו ביניהם. הענן שכן על המשכן ברציפות גם ביום וגם בלילה, אלא שבלילה הייתה אש בתוכו שהאירה אותו [העמק דבר, שד"ל]. זהו גם פירוש המילה בּוֹ, המלמדת שהאש הייתה בתוך הענן [אבן עזרא]. עם זאת, הצירוף וְאֵשׁ תִּהְיֶה אינו מתאר אש ממשית, אלא "מראה אש", וזאת מתוך כבוד לשכינה שאינה גשמית [נתינה לגר].
הכתוב מדגיש שהמחזה התרחש לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל. הסיבה להדגשה זו היא שבתחילת יציאת מצרים, הענן היה גלוי רק לעיני הנביאים שבעם. רק לאחר תפילתו של משה, זכו כלל ישראל לראות את השכינה בחוש [הכתב והקבלה]. מראה זה איחד את כל העם, אנשים ונשים כאחד, שזכו לראות את כבוד ה' מבעד למחיצת הענן, בניגוד לגאולה העתידית שבה ההתגלות תהיה ישירה וללא מחיצות כלל [רבנו בחיי].
קושי מרכזי עולה מהמילים בְּכׇל מַסְעֵיהֶם. הרי הענן שכן על המשכן רק כאשר העם חנה, ואילו בעת נסיעתם הענן התרומם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "מסע" מתייחסת דווקא למקומות החנייה של בני ישראל. מקום החנייה נקרא מסע משום שהוא משמש כתחנת ביניים שממנה יחזרו וייסעו הלאה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, חזקוני]. נוכחות זו של השכינה לא השתנתה מעולם, והיא לוותה את העם בכל מסעותיהם עד הכניסה לארץ [אבן עזרא], בין אם נסעו מתוך רצון ה' ובין אם נסעו מתוך זעם אלוהי, כמו לאחר חטא המרגלים [העמק דבר].
ברובד הסמלי והרעיוני, המילים יוֹמָם ולַיְלָה טומנות בחובן משמעות עמוקה. התוספת של האותיות במילים אלו רומזת לשילוב של מידת הרחמים המאפיינת את היום, ומידת הדין המאפיינת את הלילה, וכן מסמלת את השילוב השלם של תורה שבכתב ותורה שבעל פה [רבנו בחיי].
לאור זאת, הפרשנים דורשים את הפסוק כהבטחה נצחית לדורות. היום מסמל את תקופות ההצלחה והשלווה, ואילו הלילה מסמל את זמני הצרה, החושך והגלות. הפסוק מבטיח כי נוכחות ה' תלווה את ישראל בכל תחנות ההיסטוריה, גם בחשכת הגלות, ותעניק להם תקווה לגאולה [פרדס יוסף]. מסר זה תקף גם לחייו הפרטיים של האדם: כל אדם עובר מסעות ותחנות בחייו, כגון הקמת בית משלו, שהוא מעין מקדש מעט. כדי שהשכינה תשרה במעשה ידיו, עליו לדאוג שאש של קדושה ומסירות תוקד בו ברציפות ובתמידות [ברכת אשר על התורה].