הצבתם של כלי הקודש במקומם המיועד מהווה שלב מרכזי בהקמת המשכן, תוך ביצוע מדויק של הציוויים האלוהיים שניתנו קודם לכן [קאסוטו].
באשר למיקומו של מִזְבַּח הַזָּהָב, אף על פי שניצב בחלק החיצוני ביחס לשולחן ולמנורה, הוא הועמד לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת כך שהיה מכוון ממש כנגד הארון שניצב פנימה יותר, בתוך קודש הקודשים [ביאור שטיינזלץ]. התורה מציינת כי המזבח נועד לִקְטֹרֶת, אך נמנעת מלצוות בשלב זה על הקטרת הקטורת בפועל. הסיבה לכך היא שהמזבח טרם התקדש לחלוטין לפעולה זו, שכן קדושתו הייתה תלויה בהשלמת מעשה העלאת הנרות במנורה. לכן, בשלב זה המזבח הוצב רק כהכנה לייעודו, וטרם שימש להקטרה [העמק דבר].
בהמשך, הציווי וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח מתייחס לפרוכת המכסה את הפתח לַמִּשְׁכָּן, כלומר למבנה הקודש המרכזי שניצב בתוך החצר [ביאור שטיינזלץ]. הבחירה בפועל "ושמת" שונה מהפועל "ונתת" שנאמר מאוחר יותר לגבי מסך שער החצר. שינוי לשוני זה בא ללמד כי נדרשת כאן תשומת לב מיוחדת ("שום לב") לכך שפתח זה יישאר פתוח [העמק דבר].