הצבת הארון במקומו והסתרתו מעיני הכל מהווים את רגע השיא בהקמת המשכן. בשלב הראשון, משה מכניס פנימה את הארון, שבתוכו מונחים לוחות העדות ועליו מורכבים הכפורת והכרובים [ביאור שטיינזלץ].
כדי להבדיל את הארון משאר חלקי המשכן, משה מציב את הפרוכת. הפעולה המתוארת במילה וַיָּשֶׂם אינה רק הנחה, אלא שחרור של הפרוכת ממקום תלייתה, כך שהיא משתלשלת ויורדת מטה [העמק דבר]. יריעה זו מכונה בפסוק פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ, שכן היא עשויה מבד עבה וגס ומשמשת למטרה כפולה: מצד אחד היא מתפקדת כ"פרוכת" המבדילה בין אזור הקודש לקודש הקודשים, ומצד שני היא משמשת כ"מסך" – מלשון סיכוך והגנה – שתפקידו להגן על קודש הקודשים מפני האבק שעולה מדריסת רגלי הכהנים העובדים בהיכל [הכתב והקבלה].
הפסוק מציין שמשה סוכך עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת, אך הפרשנים מבהירים כי המילה "על" אינה מתארת הנחה פיזית על גבי הארון עצמו, אלא הצבה בחזיתו ובעדו, כמחיצה המפרידה בינו ובין שאר אוהל מועד [ביאור יש"ר]. כל סדר הפעולות הזה נעשה בדייקנות מוחלטת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', כדי להדגיש שההקמה בוצעה בדיוק נמרץ על פי פרטי ההוראות האלוהיות [העמק דבר].