הקמתו הפיזית וסידורו של המשכן אינם מספיקים כדי להפוך אותו למקום השראת השכינה. המעבר ממבנה חומרי למקדש לה' דורש טקס הקדשה מיוחד של משיחה בשמן, פעולה המהווה את שלב ההשלמה הסופי והמוחלט של המשכן [קאסוטו, צפנת פענח].
הציווי וְלָקַחְתָּ מלמד כי פעולת המשיחה והקידוש צריכה להיעשות רק לאחר סיום כל סדר ההקמה הפיזית של המשכן [העמק דבר, קאסוטו]. משה מצטווה למשוח את המשכן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ, ביטוי הכולל בתוכו את כל הכלים הפנימיים כמקשה אחת, ולכן לא היה צורך לפרט אותם אחד לאחד, בשונה מהכלים החיצוניים שמוזכרים בהמשך בנפרד [קאסוטו]. מבחינת קריאת הפסוק, יש לשים לב כי האות כ"ף במילה כָּל מנוקדת בדגש [מנחת שי].
בעקבות המשיחה מובטח כי המשכן וכל כליו יתקדשו, כפי שנאמר וְהָיָה קֹדֶשׁ. קדושה זו החילה דין ייחודי על המשכן, שבו כל הכלים וכל הפרטים קשורים זה בזה ומעכבים זה את זה. רק נוכחות של כל הכלים יחד אפשרה את השלמתו ההלכתית של המשכן, בשונה מן הדין שנהג מאוחר יותר בבית המקדש, שם היעדר של כלי מסוים לא עיכב את קדושת השאר [צפנת פענח].
הפרשנים עומדים על כך שהמשכן והכלים הפנימיים מוגדרים כאן כקודש, בעוד שמזבח העולה שיוזכר בפסוק הבא מוגדר כקודש קודשים. ההסבר לכך נעוץ בהבדל שבין הכלים במהלך שבעת ימי המילואים שקדמו להקמת המשכן. הכלים הפנימיים לא היו בשימוש כלל באותם ימים, שכן לא הקטירו בהם קטורת ולא הדליקו נרות, ולכן עד ליום השמיני הם חסרו כל קדושה. המשיחה בשמן ביום השמיני היא זו שהפכה אותם לראשונה לדרגת קודש. לעומת זאת, מזבח העולה החיצוני כבר שימש להקרבת קרבנות במהלך שבעת ימי המילואים וכבר הייתה בו קדושה בסיסית, ולכן משיחתו ביום השמיני רוממה אותו מדרגת קודש לדרגה העליונה של קודש קודשים [העמק דבר].