הקמת המשכן מלווה במיקום מדויק של כליו ובתחילת העבודה הסדירה בהם. הצבת מזבח הנחושת והקרבת הקרבנות הראשונים עליו מציינים את המעבר ממבנה ארעי למרכז רוחני ציבורי פעיל.
הכתוב פותח במילים וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם. שינוי הלשון, המקדים את הנושא לפועל, בא להדגיש כי דווקא המזבח הוצב במדויק בפתח אוהל מועד, בניגוד לכלים אחרים כמו הכיור [העמק דבר]. שמו של המזבח, מִזְבַּח הָעֹלָה, מבטא את העובדה שביום זה הוא התקדש כמזבח ציבורי הכשר להקרבת עולת התמיד, לעומת שבעת ימי המילואים שבהם נחשב לבמת יחיד בלבד [העמק דבר].
סביב המילים וַיַּעַל עָלָיו עולה השאלה מי הוא זה שהקריב את הקרבנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה רבנו הוא שהקריב. אף על פי שמדובר ביום השמיני שבו הוקם המשכן ואהרן החל לשמש בכהונה, משה המשיך לשמש בקודש והקריב את קרבנות הציבור הקבועים של אותו יום, בעוד שאהרן ובניו הקריבו רק את הקרבנות המיוחדים שנצטוו לאותו מעמד [רש"י, ביאור יש"ר, דברי דוד]. יש המדייקים כי משה הקריב רק את הדברים התדירים שבכל יום, כמו קטרת ונרות, בעוד שכל קרבן שבא לכבוד קדושת היום הוקרב על ידי אהרן [משכיל לדוד, לבוש האורה]. מנגד, יש הסבורים כי אהרן ובניו הם אלו שהעלו את הקרבנות [רשב"ם], או שהפועל מתייחס באופן כללי למי שמעלה את הקרבן [קאסוטו].
נקודה מעניינת עולה לגבי תזמון ההקרבה. יש הסבורים כי ההקרבה נעשתה עוד בטרם הוקמו קלעי החצר סביב המשכן, שכן מזבח חדש מתחנך רק בקרבן התמיד של שחר, ובאותה שעה מוקדמת בבוקר עדיין היה למזבח דין של במת יחיד המאפשרת הקרבה כזו [מלבי"ם]. גישה אחרת גורסת כי ההקרבה התבצעה רק לאחר גמר הקמת המשכן ומשיחתו [ביאור יש"ר].
הפרשנים מסכימים כי אֶת הָעֹלָה מכוון לקרבן עולת התמיד המוקרב בכל יום, ולא לקרבנות המיוחדים של ימי המילואים או לקרבנותיו האישיים של אהרן. בהתאמה, וְאֶת הַמִּנְחָה היא מנחת הנסכים, קרבן של סולת ושמן הנלווה לעולת התמיד. התורה כוללת אותם יחד משום שמנחה זו אינה קרבן עצמאי אלא חלק בלתי נפרד מקרבן התמיד [מזרחי, שפתי חכמים]. בנוסף, הקרבת המנחה מדגישה את השינוי במעמד המזבח, שכן על במת יחיד אין מקריבים נסכים, ורק עתה, משהפך למזבח ציבורי, התאפשר הדבר [העמק דבר].