משיחת מזבח העולה מהווה את רגע המעבר שלו ממבנה חומרי למוקד של עבודה רוחנית. פעולת המשיחה והקידוש מעלה את המזבח לדרגת הקדושה העליונה ביותר, על אף מיקומו הפיזי מחוץ לאוהל מועד.
הציווי וּמָשַׁחְתָּ מבטא דרך של גדולה ומלכות, ומטרתו לחנך ולהכניס את המזבח לפעילות מעשית של עבודה [בכור שור]. הפעולה של וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ אינה מוגבלת רק לגוף המזבח עצמו, אלא כוללת גם את הכבש העולה אליו, כך שכל הנוגע בכבש מתקדש כאילו נגע במזבח [תורה תמימה].
לגבי קידוש הכלים, הנלמד מהמילים וְאֶת כָּל כֵּלָיו, מסבירים הפרשנים כי כוחם לקדש מותנה במחשבה. כשם שהמזבח אינו מקדש בשר חולין שהונח עליו בטעות, כך גם כלי השרת אינם מקדשים את מה שמונח בתוכם אלא אם כן הדבר נעשה מתוך כוונה מפורשת לקדשם [תורה תמימה, פרדס יוסף].
סיום הפסוק מציג קביעה יוצאת דופן: וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. התורה מדגישה זאת במפורש כדי לשלול מחשבה שגויה, לפיה מיקומו של המזבח בחצר החיצונית מעיד על קדושה קלה ופחותה מזו של הכלים הפנימיים [קאסוטו]. כדי להסביר כיצד מזבח חיצוני זוכה לתואר כה נשגב, מציעים הפרשנים שני הסברים מרכזיים. ההסבר הראשון הוא שהמזבח נקרא כך משום שמקריבים עליו גם את הקרבנות שמוגדרים כ"קודשי קודשים". ההסבר השני מתמקד בתכונתו הייחודית של המזבח: הוא אינו רק קדוש בעצמו, אלא יש לו כוח פעיל לקדש אחרים, כך שכל דבר הנוגע בו מתקדש [רמב"ן, הטור הארוך].