הקמת גבולותיו החיצוניים של המקדש חותמת את מסכת הבנייה הארוכה וסוללת את הדרך להשראת השכינה.
בפעולת וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר עולה תמיהה מסוימת, שהרי אי אפשר להקים חלל של חצר. המכוון הוא להקמת המחיצות המקיפות, שעל ידיהן נוצרת החצר מאליה [ברכת אשר על התורה]. המילים סָבִיב לַמִּשְׁכָּן מלמדות על המבנה המרחבי, ומוכיחות כי המשכן לא היה צמוד לדופן המערבית של החצר, אלא החצר הקיפה אותו מכל עבריו [אבן עזרא]. צירוף המזבח לפסוק, וְלַמִּזְבֵּחַ, מרמז לכך שהשכינה שורה גם על המזבח, המקום שבו העם עומדים ומתפללים [בעל הטורים].
בסיום הפסוק נאמר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה, כלומר משה סיים את העבודה [ביאור שטיינזלץ]. ייחוס גמר המלאכה למשה בלבד, כאילו עשה את כולה בעצמו, נובע מכך שהוא זה שביצע את ההקמה הסופית של האוהל והכינו לעבודה, ומקובל שהמצווה נקראת על שם מי שגומר אותה [מלבי"ם, אלשיך].
בניגוד לפסוקים הקודמים, נעדרת כאן התוספת השגורה "כאשר ציווה ה'". יש המסבירים זאת בכך שאין בהקמת החצר חידוש על פני מה שכבר נכתב בעבר [העמק דבר]. גישה אחרת מצביעה על כך שהפסוק חותם את מלאכת המשכן בנוסח סיום חגיגי המקביל למעשה בראשית, ומזכיר את הפסוק "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו" [קאסוטו].
תכף ומיד לאחר שמשה כילה את המלאכה והשלים את כל ההכנות הנדרשות להשראת השכינה, ירד הענן והשכינה שרתה ומילאה את כל חלקי המשכן [ספורנו, אלשיך].