נוכחותו של ה׳ במשכן התבטאה באמצעות הענן, אשר שימש כפקודה אילמת שהורתה לבני ישראל מתי לחנות ומתי לצאת לדרך [ביאור שטיינזלץ]. הנהגה תמידית זו, שליוותה אותם לאורך כל מסעיהם במדבר, מהווה המשך ישיר להדרכת עמוד הענן ועמוד האש ביציאת מצרים. אזכור זה, הצופה פני עתיד אל המשך המסעות, חותם את הספר כולו [קאסוטו].
מבחינה תחבירית, האות וי"ו במילה וְלֹא משמשת כעין מילת תוצאה, כלומר "אז לא יסעו" [אבן עזרא הקצר].
התוספת בסוף הפסוק עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ באה לדייק את רמת המשמעת של בני ישראל למסעות הענן. לולא מילים אלו, ניתן היה להבין שאם הענן לא הראה סימני עלייה, בני ישראל פשוט לא התכוננו למסע. אולם הכתוב מדגיש כי גם במקרים שבהם הענן החל להתקפל כלפי מעלה ובני ישראל כבר ארזו את חפציהם והיו מוכנים לחלוטין לדרך, הם המתינו במקומם ולא החלו בנסיעה בפועל עד שהענן עלה לחלוטין [העמק דבר].