מלאכת הקמת המשכן מגיעה לשלב של קירוי המבנה ועיטומו, פעולה שנעשתה כולה על ידי משה רבנו. הכתוב מפרט את סדר הנחת השכבות השונות המרכיבות את גג המשכן, ומדגיש את הדיוק המוחלט שבו בוצעה המלאכה.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה הָאֹהֶל מתייחסת ליריעות העיזים שנפרסו על גבי יריעות הבד הפנימיות של המשכן [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. מנגד, יש המציינים כי השימוש במילה "אוהל" מלמד שיריעות הפשתן קרויות גם הן אוהל, שכן המשכן לא הכיל שום חומר שמקורו מן הצומח מלבד הפשתן [תורה תמימה].
מעל שכבה זו הונח מִכְסֵה הָאֹהֶל. הצירוף עָלָיו מִלְמָעְלָה אינו כפילות, אלא רומז לשתי שכבות נפרדות של עורות בעלי חיים: המילה "עליו" מכוונת לעורות האילים המאדמים, ואילו המילה "מלמעלה" מתייחסת לשכבה העליונה ביותר, העשויה מעורות תחשים [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו].
הפעולה הפיזית של פריסת האוהל (וַיִּפְרֹשׂ) מעוררת שאלה לגבי אופן ביצועה. חז"ל לומדים מכך שמשה פרס את האוהל על קרשים שגובהם עשר אמות, כי גובהו של משה עצמו היה עשר אמות [תורה תמימה]. הסיבה שמשה לא השתמש בסולם או בכיסא כדי להגיע לגובה זה, היא שפריסת האוהל נחשבה לעבודת קודש, וההלכה קובעת כי עבודה מעין זו חייבת להיעשות כאשר רגלי העובד עומדות ישירות על הקרקע, ללא חציצה או הגבהה מלאכותית [פרדס יוסף].
סיומו של הפסוק, במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה, חוזר על עצמו שש פעמים בפרשייה זו, אף על פי שברור כי משה הוא זה שנצטווה [אור החיים, ברכת אשר]. הפרשנים מציעים כמה סיבות להדגשה זו. ראשית, הציווי המקורי של ה' היה קצר, והסתמך על כך שמשה יבין כיצד לבצע את המלאכה מתוך המראה הנבואי שראה בהר סיני, והכתוב מעיד שמשה אכן יישם זאת בשלמות [מלבי"ם]. שנית, התורה מבקשת להעיד על גופו של המעשה, שלא היה בו שום שינוי מהציווי המקורי, וללמד שכל פרט ופרט בהקמת המשכן נחשב למצווה בפני עצמה [אור החיים]. לבסוף, ההדגשה באה ללמד שגם פרטים טכניים קטנים אינם רק המלצה ליציבות המבנה, אלא תנאי מעכב. משה למד מהמסורת שבעל פה כי השראת השכינה תלויה בכך שכל פרט יבוצע בדיוק נמרץ כפי שציווה ה' [העמק דבר].