טקס משיחתם של אהרן ובניו מהווה נקודת מפנה, שבה הופכת הכהונה ממינוי אישי של אנשים ספציפיים למוסד תורשתי נצחי. בני אהרן נדרשו לעבור את טקס ההקדשה באופן פעיל, משום שהם לא נולדו ככהנים אלא כבניו של אהרן, ועל כן הציווי הוא וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם. עם זאת, אהרן הכהן הגדול עבר טקס נפרד וייחודי לו, השונה מאופן משיחתם של בניו ככהנים הדיוטות [ביאור שטיינזלץ].
הכפילות הלשונית במילים וְהָיְתָה לִהְיֹת באה להסביר את מטרת המשיחה ביום השמיני של ימי המילואים. בעוד שעד לאותו שלב נתקדשו אהרן ובניו ברמה האישית בלבד, משיחה סופית זו נועדה להחיל את הקדושה על כלל הזרע העתידי [העמק דבר]. הפרשנים מסכימים כי טקס משיחה זה לא יחזור על עצמו עבור כהנים הדיוטות בעתיד, שכן מעתה והלאה תעבור הכהונה באופן טבעי בירושה אל הבנים שייוולדו להם [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. עצם פעולת המשיחה הפיזית נועדה לסמל ולהמשיך את גדולתם לעולמי עולמים [חתם סופר].
אף על פי שההבטחה היא לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מעמדם מותנה בשלמותם. המילה מָשְׁחָתָם (המנוקדת בקמץ תחת האות מ"ם [מנחת שי]) מופיעה בתנ"ך פעם אחת נוספת בלבד, בהקשר של בעלי חיים בעלי מום הפסולים להקרבה. הקבלה זו מלמדת כי משיחתם תעמוד להם לכהונת עולם רק כל עוד הם תמימים ושלמים, אך במידה ויהיה בהם מום, הם לא יהיו לרצון וייפסלו מעבודתם [בעל הטורים].