ציווי ה' למשה רבנו בשלבי הקמת המשכן מתמקד כעת בהכנסת כלי הקודש אל תוך אוהל מועד ובהכנתם לעבודה התמידית. פעולות אלו, שנעשו על ידי משה ששימש ככוהן הראשון שחנך את הכלים, נועדו להכשיר את המשכן ואת משרתיו לעבודת הקודש [רלב"ג].
התהליך מתחיל בהכנסת השולחן, כלי המסמל את מחזיקי התורה [פרדס יוסף]. בניגוד לארון הברית, שלגביו הצטווה משה בלשון "ושמת" המורה על הנחה מדויקת וקבועה במקומו, לגבי השולחן והמנורה נאמר וְהֵבֵאתָ. הבאתם אל תוך המשכן והעמדתם באזור הכללי המיועד להם בצפון ובדרום, מספיקה כשלעצמה כדי לקדש אותם ולהכינם לייעודם [העמק דבר].
לאחר הבאת השולחן מופיע הציווי וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ, המתייחס לסידור של לחם הפנים על גביו [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. מדובר בשנים עשר כיכרות לחם [רלב"ג], המסודרות בשתי מערכות נפרדות. התורה בחרה להשתמש בלשון עריכה ולא בלשון נתינה ("ונתת"), כדי לרמוז על אותן שתי מערכות מסודרות של לחם [רש"י, משכיל לדוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפעולת העריכה של הלחם והדלקת המנורה לא נעשו מיד עם הכנסת הכלים למשכן ביום הראשון. הציווי כאן הוא להביא את הכלים כדי לקדשם, אך העבודה המעשית בהם תיעשה רק בזמנה הראוי, לאחר שתושלם הקמת המשכן וכל הכלים יימשחו בשמן המשחה, שכן בטרם נמשחו לא היו הכלים קדושים וראויים לעבודה [העמק דבר, ביאור יש"ר, קאסוטו]. זו גם הסיבה שהפסוק נוקט במילה הכללית "ערכו" ואינו מזכיר במפורש את המילה "לחם", שכן באותו רגע הלחם עדיין לא היה מוכן, וסידורו על שולחן שטרם נמשח היה נחשב לפעולה חסרת תוקף [צפנת פענח].
לגבי המנורה נאמר וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ, שכן אין די בעצם העמדת המנורה בחלל המשכן, אלא ייעודה מושלם רק על ידי הדלקת הנרות בפועל [ביאור שטיינזלץ].