שמות, פרק מ׳, פסוק ד׳

ה' מצווה את משה להכניס את כלי הקודש לאוהל מועד כדי להכשירם לעבודה התמידית. התורה מציינת וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן, כלי המסמל את מחזיקי התורה, וכן וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה, שכן עצם העמדתם באזור המיועד להם מספיקה כדי לקדשם. הציווי וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ מתייחס לסידור שנים עשר כיכרות לחם הפנים בשתי מערכות נפרדות, ואילו לגבי המנורה נאמר וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ משום שייעודה מושלם רק על ידי הדלקתה בפועל. עם זאת, העבודה המעשית בכלים לא נעשתה מיד עם הכנסתם, אלא רק לאחר שנמשחו בשמן המשחה והוכשרו לעבודה. משום כך הלחם אינו מוזכר כאן במפורש, שכן באותו רגע הוא טרם היה מוכן וסידורו על שולחן שעוד לא נמשח היה חסר תוקף.