כל חלקי המשכן וכליו מוכנים ונמסרו לידי משה. לאחר סדרה ארוכה של ציוויים מפורטים על כל חלק בנפרד, הגיע הזמן לליכוד המרכיבים לתמונה כללית ואחידה, שבה כל כלי תופס את מקומו הראוי במבנה השלם [קאסוטו]. תיאור זה בנוי במתכונת ברורה שבה תחילה מופיע הציווי האלוהי המפורט, ולאחריו תיאור הביצוע המעשי [קאסוטו].
הציווי וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר פותח את ההוראה על הקמת המשכן ביום הראשון של החודש הראשון. הקמה זו שונה ממה שהתרחש בימים שקדמו לה. במהלך שבעת ימי המילואים, משה היה מקים ומפרק את המשכן בכל יום, ויש אומרים אף פעמיים ביום עבור קורבנות הבוקר ובין הערבים, כדי לאמן ולהרגיל את הלויים במלאכה. כעת, הציווי הוא להעמיד את המשכן באופן קבוע, כך שיפורק רק בעת מסעות בני ישראל במדבר [אברבנאל].
ה' מפרט באוזני משה את סדר ההקמה המדויק, משום שסדר זה שונה לחלוטין מסדר הציווי על בניית הכלים. בעוד שבציווי המקורי הוקדמו הארון והכלים הפנימיים ליריעות האוהל, הרי שבהקמה המעשית הסדר הפוך: תחילה מוקם אוהל המשכן עצמו, ורק לאחר מכן מוכנסים הארון, הפרוכת, השולחן ושאר הכלים. לכן, כאשר התורה מדגישה בהמשך שמשה עשה כאשר ציווה ה', הכוונה היא שהוא פעל במדויק על פי סדר ההקמה החדש שנמסר לו כעת, ולא על פי סדר עשיית הכלים [אברבנאל].
עם זאת, מתגלה פער מסוים בין הציווי לבין הביצוע. במסגרת ההוראות כאן, משה מצטווה גם למשוח בשמן את המשכן, את כליו ואת אהרון ובניו. אך בתיאור מעשיו של משה בהמשך, משיחת אהרון והמשכן אינה מוזכרת, והיא מופיעה רק מאוחר יותר בספר ויקרא.
הפרשנים מסבירים כי משה בחר להפריד בין השמחה העצומה של הקמת המשכן לבין שמחת מינויו של אהרון לכהונה. משה חשש שאם אהרון יימשח ביום שבו מוקם המשכן, תשומת הלב הציבורית תהיה נתונה למבנה עצמו, והעם עלול לחשוב שאהרון נטל את הכהונה על דעת עצמו. לכן, משה דחה את משיחת אהרון למועד נפרד, כדי שהעם כולו יראה ויכיר במינויו. ה' הסכים עם החלטתו של משה, ולכן טקס המשיחה מתואר בנפרד כאירוע עצמאי [שפתי כהן, אברבנאל].