חובת הטהרה לפני העבודה בקודש מהווה תנאי בסיסי לכניסה אל אוהל מועד ולעבודה. הכתוב מיישם הלכה למעשה את הציווי שניתן קודם לכן [קאסוטו], ומגדיר את רחיצת הידיים והרגליים כפעולת חובה לקראת ההקרבה.
המילה וּבְקָרְבָתָם מתפרשת במשמעות פשוטה של "וכאשר יקרבו" או "ובקרבם". האות תי"ו במילה זו היא תוספת לצורת המקור של הבניין הקל, ואינה משנה את המשמעות הבסיסית של הפועל [רש"י, גור אריה, ביאור יש"ר].
ההדגשה על המילים אֶל הַמִּזְבֵּחַ, עם ה"א הידיעה, מלמדת על הבדל הלכתי ומהותי בין סוגי המזבחות. חובת הרחיצה מעכבת רק כאשר העבודה נעשית במזבח של המשכן, או בבמות ציבוריות גדולות שנהגו בהן כדין המקדש. לעומת זאת, בתקופות שבהן הותרה ההקרבה ב"במה קטנה" – מזבח פרטי שאדם בנה לעצמו בחצרו – לא הייתה חובה לרחוץ ידיים ורגליים לפני ההקרבה. הסיבה להבדל זה היא שבבמות הפרטיות לא הייתה השראת השכינה, וממילא לא חלה עליהן רמת הקדושה הגבוהה שמחייבת את הרחיצה [תורה תמימה].
סיום הפסוק, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, שופך אור על מקור החיוב של משה רבנו עצמו. מאחר שבציווי המקורי בתורה לא נכתב במפורש שגם משה מחויב ברחיצה זו, המילים "כאשר ציווה" באות ללמד שחובה זו הועברה למשה כהלכה במסורת שבעל פה, וכך ידע שעליו לרחוץ יחד עם הכוהנים [העמק דבר].