הצבת הכיור והכנתו מסמלים את תחילת ההכשרה המעשית של הכהנים לעבודת המשכן, תוך שילוב בין קיום ההוראות הפיזיות לבין התרחשותם של נסים תמידיים. כאשר הכתוב מציין וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר, הכוונה היא שהכיור הוצב במקומו המדויק בין אוהל מועד למזבח בהתאם להוראות שניתנו למשה מוקדם יותר [קאסוטו], אך הוא לא הועמד בדיוק באמצע, אלא נמשך מעט לכיוון דרום [העמק דבר].
פעולת מילוי הכיור, וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם, היוותה את רגע קידושו של הכלי, שכן עד לאותו היום הכיור כלל לא קודש ולא היו בו מים [העמק דבר]. סביב טיבם של מים אלו קיימת מסורת לפיה מדובר היה במי מעיין חיים שנועדו לקידוש, ואשר באופן נסי מעולם לא פסקו ולא הסריחו. נס זה אינו נמנה ברשימת הנסים המוכרים שאירעו במקדש, משום שנסים קבועים ותמידיים לא תמיד נכללו ברשימות אלו [פרדס יוסף].
מסורת זו בדבר המים שאינם מסריחים מעוררת קושי הלכתי, שכן מים שנשארים בכיור במשך הלילה נפסלים לשימוש. ההסבר לכך הוא שהמים לא נשארו בכיור ללא תחלופה, אלא שהכיור מעולם לא התרוקן לגמרי ובכל יום הוסיפו לו מים חדשים. כך, המעט שנותר מהיום הקודם ונפסל, התבטל ברוב המים החדשים שהתווספו. בנוסף, אף שהמסורת מזכירה שימוש במי מעיין חיים, ההלכה הפסוקה מתירה להשתמש גם בשאר סוגי המים [פרדס יוסף]. לבסוף, מבחינה דקדוקית במילה לְרָחְצָה, האות חי"ת מנוקדת בשווא בלבד [מנחת שי].