שמות, פרק מ׳, פסוק ל״ג

יצא לכם פעם לעבוד קשה מאוד על יצירה גדולה, כמו בניית מגדל גבוה מקוביות, ולחכות כבר לרגע המרגש שבו תניחו את החלק האחרון? הרגע הזה הגיע בסיום הבנייה הארוכה של המשכן. הפעולה האחרונה הייתה להקים את הגבולות החיצוניים. כאשר נאמר וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר, זה מעורר שאלה קטנה, הרי אי אפשר באמת לבנות חלל ריק של חצר. הכוונה היא שמשה הקים את הקירות והמחיצות, וכך החצר נוצרה בתוכם. המילים סָבִיב לַמִּשְׁכָּן מלמדות אותנו שהחצר הקיפה את המשכן מכל הכיוונים, ולא הייתה מחוברת אליו רק מצד אחד. התורה מוסיפה גם את המילה וְלַמִּזְבֵּחַ, כדי לרמז לנו שהנוכחות המיוחדת של ה׳ נמצאת גם על המזבח, בדיוק במקום שבו העם עומדים ומתפללים. בסוף התהליך נכתב וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה, כלומר משה סיים את העבודה. אבל למה הבנייה נחשבת כאילו משה עשה את כולה בעצמו? הסיבה היא שמשה הוא זה שעשה את ההקמה הסופית והכין הכל, וכלל חשוב הוא שמצווה נקראת תמיד על שם מי שמסיים אותה. הסיום החגיגי הזה מזכיר את סיום בריאת העולם, ומיד כשהכל היה מוכן, ירד הענן והנוכחות של ה׳ מילאה את המשכן כולו.