שמות, פרק מ׳, פסוק י׳

יצא לכם פעם לראות חפץ רגיל לגמרי שפתאום הופך להיות הדבר הכי חשוב ומיוחד שיש? זה בדיוק מה שקורה למזבח שעליו מקריבים את הקרבנות. ה׳ מבקש ממשה וּמָשַׁחְתָּ את המזבח בשמן מיוחד. המשיחה הזו היא כמו הכתרה של מלך, והיא בעצם מכינה את המזבח לתפקיד החשוב שלו ומשנה אותו מסתם מבנה של חומר למקום רוחני וקדוש. הפעולה של וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ לא משפיעה רק על המזבח עצמו, אלא גם על הכבש, שזהו השביל המשופע שעולים דרכו אל המזבח, כך שגם הוא הופך לקדוש. גם הכלים ששייכים למזבח, שמוזכרים במילים וְאֶת כָּל כֵּלָיו, מקבלים קדושה. אבל יש כאן כלל מעניין: הכלים האלו יכולים לקדש דברים אחרים ששמים בתוכם רק אם מי ששם אותם התכוון לכך באמת. אם משהו הונח שם בטעות, הוא לא הופך לקדוש, כי צריך מחשבה וכוונה מיוחדת. בסוף, התורה אומרת משהו מפתיע מאוד ומכריזה וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. למה צריך להדגיש את זה? בגלל שהמזבח נמצא בחוץ בחצר של אוהל מועד, היינו יכולים לחשוב בטעות שהוא פחות קדוש מהדברים שנמצאים בפנים. לכן התורה מבהירה שהוא קדוש בקדושה הכי גבוהה שיש, והוא כל כך קדוש שיש לו כוח מיוחד להעביר את הקדושה הלאה, כך שכל דבר שנוגע בו הופך להיות קדוש בעצמו.