הנביא מפנה תוכחה ישירה וקשה כלפי צדקיהו, המכונה כאן נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, ומבשר לו על סופה המוחלט של מלכותו.
לגבי הצירוף חָלָל רָשָׁע, הפרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות להבנת המילה חָלָל. הגישה הראשונה מתמקדת בגורלו של המלך, ולפיה הוא נקרא כך על שם סופו, שכן הוא עתיד להיהרג בשל רשעתו, או שהוא נחשב כבר עתה כמת וכחלל לאחר שהורשע בדינו ונגזר עונשו [רש"י, מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שנייה מפרשת את המילה במשמעות רוחנית של חילול, כלומר אדם שהפך את עצמו לחולין, פעל בניגוד לקדושה והתרחק ממנה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק].
הביטוי בָּא יוֹמוֹ מציין כי הגיע יומו האחרון וזמנו לאבד את המלוכה ולקבל את עונשו. יש המבארים זאת על דרך המטאפורה, מלשון ביאת ושקיעת השמש. כלומר, המילה יום מסמלת את השמש, וכשם שהשמש שוקעת, כך שקעה ונעלמה הצלחתו של צדקיהו שהאירה עד כה [מצודת ציון, מצודת דוד].
הסיבה למפלתו מתוארת במילים בְּעֵת עֲוֹן קֵץ. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה קץ משמעותה סוף, והכוונה היא לעוון האחרון ש"מילא את הסאה", כלומר החטא שהשלים את מכסת העבירות והביא באופן ישיר לקץ מלכותו. עוון זה מתייחס באופן ספציפי לשבועת השקר של צדקיהו ולמרד שלו בנבוכדנצר. צדקיהו נשבע בשם ה' והפר את הברית, ובשל חטא חמור זה עלה עליו נבוכדנצר, עיוור את עיניו, הגלה אותו והחריב את הארץ [רד"ק].