מלך בבל יוצא מארצו בראש צבאו למסע כיבושים, וניצב בפני צומת דרכים אסטרטגי שבו עליו לבחור את יעד התקיפה שלו מבין שתי ערי בירה. הנביא מצטווה לסמן את שתי הדרכים האפשריות הללו, שעליהן עתידה לצעוד החרב.
הפרשנים מסבירים כי המילה אֵת בפסוק משמעותה "אל". כלומר, הנביא מתבקש להתוות דרך אחת אל רַבַּת, שהיא עיר הממלכה של בני עמון הנמצאת במזרח, ודרך שנייה אל ממלכת יהודה הנמצאת במערב [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מלך בבל יעמוד על פרשת הדרכים, וישתמש בקסמים ובגורלות כדי להכריע לאיזו משתי הערים הללו להפנות את חרבו [רש"י].
היעד השני מתואר כיהודה היושבת בִירוּשָׁלִַם בְּצוּרָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בְּצוּרָה נגזרת מלשון מבצר. תיאור זה מדגיש את תחושת הביטחון של אנשי יהודה, היושבים בעיר חזקה ומוגנת וסבורים כי חומותיה ישגבו עליהם מפני האויב [מצודת דוד, רד"ק].
מנגד, גישה פרשנית שונה מציעה קריאה אחרת למילה בְּצוּרָה. לפי פירוש זה, האות בי"ת משמשת כקידומת, והכוונה היא לציור. כלומר, הציווי לנביא אינו רק לסמן את הדרכים, אלא לצייר ממש בציור את הדרך לעמון ואת הדרך לירושלים, ובסוף כל דרך לתאר את הערים הללו כערים חרבות ושוממות שהוכרתו מיושביהן [מלבי"ם].