מלך בבל מגיע אל צומת דרכים גיאוגרפי ואסטרטגי מכריע, וניצב בפני התלבטות לאיזו אומה לצאת למלחמה: ירושלים שמימינו או רבת בני עמון שמשמאלו [רד"ק]. כדי להכריע בחוסר הוודאות ולהבטיח את הצלחת מסעו הצבאי, הוא עוצר את התקדמותו ופונה לשורת טקסי כישוף וחיזוי עתידות.
הוא נעמד אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים, כלומר בדרך הראשית שממנה מתפצלים הנתיבים לכיוונים שונים. הדרך המרכזית נמשלת ל"אם", ואילו הדרכים המתפצלות ממנה נחשבות כ"בנותיה" [רד"ק]. שם הוא עוצר לִקְסָם קָסֶם, דהיינו לבצע פעולות כישוף כדי לדעת באיזו דרך יבחר וינחל הצלחה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. כדי להגיע להכרעה, מלך בבל משתמש בשלוש שיטות קסם שונות:
הפעולה הראשונה היא קִלְקַל בַּחִצִּים. לגבי מהות פעולה זו קיימות שתי גישות פרשניות מרכזיות. הגישה האחת מסבירה שמדובר בפעולה פיזית של זריקה, נענוע או יריית חצים באוויר. הקוסמים היו בוחנים לאיזה כיוון החץ נוטה או נופל, ולפי זה קובעים את מסלול ההליכה [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המבארים ששורש המילה קשור ל"קלות", שכן היו מפריחים את החצים בקלות אל חלל האוויר [רד"ק בשם אביו]. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון צחצוח, לטישה וזיכוך. לפי הסבר זה, הקוסמים היו מלטשים את ברזל החצים עד שהפך מבריק וזוהר, ואז היו מביטים בו כבמראה כדי לחזות את העתיד [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק].
הפעולה השנייה היא שָׁאַל בַּתְּרָפִים. הפרשנים מסכימים כי התרפים הם צלמים ודמויות בצורת אדם, שבאמצעות טקסי כישוף שימשו להגדת עתידות וכסגולה להצלחה [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי דמויות אלו היו מיוצרות בשעה אסטרולוגית מכוונת, מה שהעניק להן כוח "לדבר" ולמסור מידע באופן תמידי [רש"י].
הפעולה השלישית היא רָאָה בַּכָּבֵד. כוהנים וקוסמים בבליים שהיו בקיאים בכך, נהגו להוציא כבד של בהמה, לעיתים כזו המיועדת לקורבן, ולחפש בו סימנים שיכריעו את ההתלבטות [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המקשרים זאת לשיטת החצים המלוטשים, ומסבירים כי לכבד הטרי המוצא מן החי ישנה בהירות וברק טבעיים, והקוסמים היו מביטים בברק זה כדי לקסום ולחזות בו חזיונות [מצודת דוד, רד"ק].